משנכנס אדר
תכף נגמר החודש הזה, וחשוב לי לחזור לעדכונים כאן לפחות אחת לחודש כמו שהייתי עושה בעבר. אין לי עכשיו פנאי או רצון מיוחד לכתיבה. הייתי רוצה, האמת, אבל אני בשלב הזה שהחיים הם סחרחרה פתאום, שהזמן מאיץ, שתנועת המטוטלת בדיוק בשיא, בדיוק בנקודה הזו שכל האנרגיה הצטברה ונעצרה, ואז ווווווויייייייייייייייי הכל משתחרר במכה, ושוב מאט, נושם, כמו שהכל תמיד נושם... האדמה, הפלנטות, העשבים, החולדים והצרצרים, הציפורים והאנשים, ואפילו האוטובוסים, הגשרים והבניינים...
אז איפה הייתי? יום השוויון, הפור, כל הדברים האלו שמסמלים את נקודת ההיפוך, ואיתם גם הלידה שלי, של אדר, של פורים הקטנה. זו שהיא הכל וכלום ושוב הכל. זו שיכולה להיות כל מה שהיא רוצה. זו שיודעת יפה מאד להכנס לדרמות, אבל תוך כדי תמיד לצפות בהן גם קצת מהצד ולאכול פופוקרן ולצחוק כמו משוגעת, ולבכות כמו משוגעת... לביים את ההצגה הזו, לצייר את הציור הזה, לשורר את השיר הזה... האאא. אני אוהב את החיים. על אמת.
כל מה שחשבתי שחולשות שלי, פתאום מתגלה לי כחוזקות. כחוכמת חיים עמוקה שנולדתי איתה, באתי איתה. תמיד הרגשתי לא נוח שאני לא מצליחה לבחור- לא דת, לא אידיולוגיה, לא דעה או גישה... ופתאום אני מתחילה למצוא את המילים לחוסר המילים שלי בכל השנים הללו, פתאום אני מצליחה לראות את הדרך שלי, את הכוח שבה, את האמת, את החכמה, את הבחירה, את הרצון, את השמחה והשלמות עם הצעדים שעשיתי ועושה.
מהיר מכדי להסביר עכשיו. כלמני רגעים מכוננים. מישהו שאל אותי אם התחסנתי כבר ועניתי שלא ואז הוא שאל "מתוך אידיאולוגיה?" וכמעט שפרצתי בצחוק, אבל דווקא עניתי לו בצורה אלגנטית ואמרתי לו- "תסתכל על המעיל שלי, אני נראית לך כמו בנאדם עם אידיאולוגיה?"
לבשתי מעיל ורוד פרוותי וגם מכנסיים ורודים. נראיתי כמו ברבי בזמן שאני טובלת את האצבעות שלי בחלב מתוק מרוכז ומלקקת אותן, מלטפת את הירכיים של אהובי מול העיניים של הבחורצ'יק האידיאולוג. נזכרתי פתאום בשאלה הזו- "עשית צבא?" ופתאום זה נראה לי דומה נורא. לא משנה, זה לא לעכשיו, פשוט אהבתי את עצמי בסצנה הורדרדה הזו.
מה עוד?
סיימתי סמסטר ראשון בדרך להיותי מטפלת. התחלתי סוף סוף את סדרת ההרצאות של דני בנושא מאגיה, שמאניזם ומצבי תודעה אחדותיים. אני מרגישה שם בית ונחמה גדולה מאד. כשאנשים שאני כל כך תופסת מהם אומרים דברים שאני חשבתי או בדיוק אמרתי יום לפני, אני פתאום מרגישה הקלה גדולה כל כך. דני ממש נותן לי תחושה של... לא רק לגיטימציה, הרבה מעבר לזה. שכל תפיסת הדת והאלוהות שלי, משונות ככל שיהיו, יש בהן עבורי עוצמה והן נכונות ותומכות לי כל כך בדרכי. אני מטפטפת את הידע של שפת הציפורים לעבודות באקדמיה ומסוקרנת על המפגש שזה יביא. כואבים לי השרירים בנסיבות משמחות. מחר נעשה בשטיבל הרמת כוסית לכבוד יום הולדתי ונאכל ממתקים. למחרת אסע עם אהובי לצימר בים המלח. בשובי ישר אצלול להכנות למסיבת ההפתעה של אימי.
לגבי אהובי, ובכן, גם זו סחרחרה מטורפת. היה סנכרון יפה. אחי הלך בשדה, ראה פטריות ונזכר בי. התפלל שאמצא אהבה והופס, הוא הופיע, עם אותו השם כמו של אחי. עבר כבר מעל לחודש. זה ממש קצת בתחושה שלי אבל בתחושה שלו המון. אני מרגישה שהכל רץ מהר והוא מרגיש שלאט. ובכל זאת, משהו בי מסכים להתמסר לאש המתלקחת הזו, משהו בי מסכים להאמין. אנחנו מסונכרנים ומיושרי קו על כל הנושאים הגדולים- מה רוצים מהיחסים האלו, איך רואים את העתיד שלנו, רוח, אלוהים, אמנות, אנשים... יש שפה משותפת. יש הבנה. הדדיות. מלא יחס ומחוות ואינסוף צחוק. מממ. יש גם כמה דברים שלא אפרט כאן... אבל, איך לומר? אני מרוצה, ומתפללת שזה יתפוס, ואם זה לא יתפוס, אז לפחות זה החזיר לי את התקווה שאהבה אפשרית. זו מתנה שאני יודעת שכבר קיבלתי מהבנאדם הזה, לא משנה מה יקרה מעתה והלאה.
יש לי קצת מחשבות קטסטרופליות לקראת יום ההולדת. אני חושבת שיש בי משהו שלא מאמין, שמתרגש באופן מיוחד. נכון שזה רק מספר, אבל... אני מרגישה שיותר מזה מתרחש כרגע. אהובי אמר לי שאני אישה מדהימה ולמחרת איזה חבר שרואה אותי באופן קבוע אמר לי שאני פתאום נראית לו אישה. יש איזה שיר אחד שהייתה בו שורה שתמיד קצת עצבנה אותי-
[תרגום: אני רוצה להיות זה שילמד אותך להיות אישה]. תמיד זה עצבן אותי כי איך גבר יכול ללמד אישה איך להיות אישה. הבנתי את זה באופן די פשטני, אני חושבת.. אבל עכשיו פתאום אני מבינה את זה ברובד חדש. המקדש הזה שגבר ואישה יכולים להקים יחד, ישראל והשכינה... הם פשוט אחרים, לפני המפגש הזה. המפגש עצמו משנה אותם. במובן הזה עד שלא אפגוש גבר שיראה בי את המשלים שלו [אפילו לאו דווקא במובנים של אישה וגבר בקטע מגדרי, מבחינתי להסתכל על זה לגמרי יין ויאנג וזה תופס גם בשיח להטבי כדקויות ואנרגיות שמשלימות ומאזנות בין שני בני אנוש שמחליטים לעשות מסע אמיץ, מחייב ומשותף, אקטיבי ונוכח, ובעיקר אוהב...]
אני מרגישה שהמפגש עם אהובי שינה בי משהו. אני פתאום מסכימה קצת להיות אישה בעיניים שלו. אולי גם בשלי... לאט לאט. עד כה לא הסכמתי להיות אישה בעיניים של אף אחד. גם כשהבטתי על אימי, על האישה שהיא, על גופה העירום והשדיים שהניקו אותי... חשתי סלידה, בעתה, ריחוק. מה לי ולזה? אינני אישה.
קשה לי להאמין שאני מגיעה לגיל 30, לגיל שאמא ילדה אותי. הדבר שהכי מפחיד אותי בלחבק את אמא שלי זה שלא אוכל להפסיק לבכות. אין אדם בעולם שהרגשות שאני חשה כלפיו כל כך עזים ועמוקים כמו מולה. אני חושבת שהקריעה ממנה בגיל ההתבגרות כל כך כאבה לי, שעשיתי את זה שחור לבן. הכל או כלום. בבת אחת נקרעתי. חבל הטבור נחתך ומאז לא חיבקתי אותה שנים רבות ואני מפחדת. בה בעת אני ממשיכה לגור תחת קורת הגג שלהם, ועם הזמן פיתחתי איזו התנהגות שכאילו מפצה או מסבירה או הופכת את המצב להגיוני, ופיתחתי דמות של תינוק שאני חיה דרכה הרבה פעמים. לפעמים המעברים מאד חדים בין התינוק לבין דמויות אחרות שחיות בי. לפעמים אני חושבת לעצמי מה יהיה על התינוק הזה כשכבר לא אגור כאן. הוא יגדל? הוא ישתנה? הוא ימשיך לבוא לבקר? ואני? אחבק את אימי סוף סוף?
ליום הולדתי ה-30 אני מבקשת לחבק את אימי. אני מבקשת להיות אמיצה מספיק, לקחת את הסיכון הזה שאחבק אותה ואבכה עד סוף החיים וגם את הגילגול שאחרי. שאבכה את כל מה שאני מרגישה כלפיה, את כל התודה, את כל הכאב של הפירוד, הפיצול מלהיות גוף אחד לשניים... ואני מבקשת, שאם אי פעם אהיה אמא, אדע להתבטל לפחות קצת, כמו שהיא יודעת. להתבטל לא במובן של בטלה-עצלות, וגם לא במובן של ביטול עצמי וריצוי אחרים ולשכוח אותי, אלא להתבטל במובן של להתמסר. אמא שלי מסורה לאמהות שלה כמו שאדם דתי מאמין באמונה עיוורת באלוהיו. לא אכפת לי שהיא "עשתה טעויות", לא אכפת לי כמות השריטות. אני לוקחת ממנה דוגמא והשראה על כמה לב יכול להיות גדול, על כמה הזנה והכלה רגשית יכולות להיות אינספיות. אני רוצה תמיד לראות את הלב הפועם שלה, ואף פעם לא לקחת אותו כמובן מאליו. לזכור שהוא ענק, אבל שלפעמים הוא מתעייף, ושבשביל להמשיך לפעום הוא חייב שיראו אותו, יכירו בו, יאהבו אותו, יחממו שלא יקפא... הלוואי שאי פעם אתן, ולו במעט, כמו שאימי נתנה לי.
טוב. כתבתי בכל זאת על כמה דברים שחשובים לי, למרות שלא היה לי פנאי וגם לא רצון לכתוב.
אלו הדברים לבינתיים, עד העונג הבא, אני, שכבר תכף נהיית ממש גדולה!
תגובות
הוסף רשומת תגובה