שלוש שש שש אפס חמש

  תכף נגמר החודש הזה, וחשוב לי לחזור לעדכונים כאן לפחות אחת לחודש כמו שהייתי עושה בעבר. אין לי עכשיו פנאי או רצון מיוחד לכתיבה. הייתי רוצה, האמת, אבל אני בשלב הזה שהחיים הם סחרחרה פתאום, שהזמן מאיץ, שתנועת המטוטלת בדיוק בשיא, בדיוק בנקודה הזו שכל האנרגיה הצטברה ונעצרה, ואז ווווווויייייייייייייייי הכל משתחרר במכה, ושוב מאט, נושם, כמו שהכל תמיד נושם... האדמה, הפלנטות, העשבים, החולדים והצרצרים, הציפורים והאנשים, ואפילו האוטובוסים, הגשרים והבניינים...   אז איפה הייתי? יום השוויון, הפור, כל הדברים האלו שמסמלים את נקודת ההיפוך, ואיתם גם הלידה שלי, של אדר, של פורים הקטנה. זו שהיא הכל וכלום ושוב הכל. זו שיכולה להיות כל מה שהיא רוצה. זו שיודעת יפה מאד להכנס לדרמות, אבל תוך כדי תמיד לצפות בהן גם קצת מהצד ולאכול פופוקרן ולצחוק כמו משוגעת, ולבכות כמו משוגעת... לביים את ההצגה הזו, לצייר את הציור הזה, לשורר את השיר הזה... האאא. אני אוהב את החיים. על אמת. כל מה שחשבתי שחולשות שלי, פתאום מתגלה לי כחוזקות. כחוכמת חיים עמוקה שנולדתי איתה, באתי איתה. תמיד הרגשתי לא נוח שאני לא מצליחה לבחור- לא ד...