טקס התבגרות יערי

 

הבוקר נסענו ליער. לא יכולתי יותר להחזיק מעמד. מעולם לא התגעגעתי אליו ככה. כל סיפור המגיפה והסגר הזה פשוט מטורפים, ואמרתי לעצמי שעכשיו זה הזמן, שניה לפני שמהדקים את ההנחיות, לנסות להגיע ולראות איך היקום מגיב. אם הייתי נוהגת זה אולי היה קל יותר להתנהל לפי רצונותיי ולצאת ליער מתי שבא לי, מקסימום לנופף באיזה אישור מפסיכיאטר. זה לא יאומן איך העולם התהפך- כולם יושבים בכלובים, ולמשוגעים יש אישור מיוחד להסתובב חופשי חחח. הפריווילגיה שבלהיות שארית אדם [מנק' מבטם]. זה כל פעם מפתיע אותי מחדש איך בכל יציאה מהבית, אפילו הכי קצרה ופשוטה, אפילו מתחת לאף ברדיוס 100 מטר, יש התרחשויות מיוחדות. אפילו ראיתי כאן סבראש פעם. מה הסיכוי? איזו ציפור מוזרה. בעיני היא חצי לטאה. כשיצאנו לדרך ביקשתי בקול רם שנראה עיט. זו הייתה תקוותי ליום הזה. ביקשתי גם לראות סימנים להמצאו של צבוע, ונוצה של אוח, אבל בעיקר חזרתי שוב ושוב על רצוני לפגוש עיט. הייתה לי רק שעה ביער ורציתי לנצל אותה עד תום אז הייתי אחוזת תזזית, לחזור לכל הנקודות החשובות בשבילי. לא הייתי ביער כבר כמה חודשים [לא-כל-כך] טובים אבל זכרתי בדיוק איפה נטרפה כל ציפור, וזה היה מעניין לחזור למקומות האלו ולראות אילו סימנים נשארו ואילו נעלמו כבר. זיהיתי גם טריפות חדשות- גם על ידי עוף וגם על ידי יונק. בדרכי למה שאני קוראת לו "דרך המשי של החיות" מצאתי נוצה יפה של בז. תיארתי לעצמי שיש ליער מתנה עבורי אז בתיק כבר הייתה לי שקית מיוחדת עבור הנוצה ועטפתי אותה. המשכנו ללכת ופתאום אני שומעת ירגזי מזהיר מפני נץ. עצרתי הכל ושאלתי את אבא- "שמעת את זה? אזהרה על נץ! או שאולי זה עלינו?..." היה לנו פעם שחרור חרדתי בשכונה שהיה עושה התרעת נץ על כל דבר שהפחיד אותו, ונראה שהכל הפחיד אותו. הוא היה יושב שעות וימים על אותו העץ וצועק "נץ! נץ!" בכל אופן תפסתי זווית עם הרבה שמיים בין עצי היער, הרמתי את המשקפת ואני רואה אותם. שני ניצים. אבל רגע, זה לא יכול להיות. אני לא רואה רק אותם. אני רואה חמישה עיטים, ועוד להקת ציפורים ענקית רחוקה שבלי המשקפת היא לגמרי בלתי נראית. התחלתי לבכות מאושר. פשוט לא יכולתי להאמין שזה קורה לי. ידעתי, ידעתי שזה אמיתי, אבל אף פעם לא הרגשתי. זה אף פעם לא קרה לי. הרגשתי שחציתי סף היום, עברתי בשער חגיגי. עברתי את טקס ההתבגרות של שפת הציפורים. אולי הייתי בשלה לעבור אותו כבר לפני זמן מה. מרגישה שכל ההסתגרות הזו בבית, וגם היקום שדוחק מבחוץ ואוסר יציאה, גרמו לדברים להצטבר ולהדחק בתוכי. בכל יציאה פשוטה מהבית קורה משהו מיוחד, אבל דבר כזה לא קרה לי אף פעם. אמרתי לאבא שאם אבוא אל היער כל יום, לעולם לא אהיה יותר עצובה. זו הפעם הראשונה שהמציאות משקפת לי את הדרך שעשיתי בצורה הזו. שציפור אמרה משהו, ובאמת הבנתי אותה! אני די שמחה שלא הייתי שם לבד ובעקבות כך ריסנתי מעט את הדמעות [אחרת עוד הייתי עלולה להסחף להתייפחות שהייתה מפריעה להנות מהמחזה], וגם זכיתי לעד למעשה שהיה, אחרת בטח הייתי חושבת שחלמתי חלום. לדעת ששפת הציפורים זה אמיתי זה דבר אחד. לראות את הנבואות האלו קורות לאחרים זה שונה לגמרי מלחוות את זה בעצמי. לאנשים מבחוץ זה יכול בקלות להשמע כמו איזה מיתוס או משחק או אשליה מתוקה או תחביב ביזארי- ללכת ביער, להקשיב לציפורים, ובאמת להיות מסוגל לקשר את זה למציאות שאני חווה ולהבין מזה משהו, אבל הפעם באמת הבנתי. בכיתי והסתכלתי על הניצים והעיטים עד שהם נעלמו. אחר כך שמעתי את הירגזי אומר עוד פעם או פעמיים נץ, ובסוף נרגע ופולט אנחת רווחה יומיומית שכזו. הרגשתי שאני חייבת ללכת ולהודות לו שסיפר לי והסב את תשומת לי. הוא היה יפה כל כך. הוא השמיע קולות משונים וכמעט קרפדיים, ועל העץ איתו היו גם צופון וצופית, ועוד איזו גברת יפה ממין אחר שלא הספקתי לראות מרב שהופיעה ונעלמה מהר כהבזק תודעה. הגיע הזמן שלי לעזוב את היער. הרגשתי שזה הדבר הכי טוב שקרה לי מזה הרבה זמן. בבוקר, שאלתי את אבא מאיזה כביש נחזור, ואמרתי לו שיש לי תחושה לא טובה בנוגע לשועל שלי. שאני חושבת שהוא נדרס בכביש מסוים. ביומיים האחרונים העברתי שעות בחיפוש עקבותיו ולא מצאתי דבר. כבר כמה ימים שלא ראיתיו. חזרנו דרך הכביש הזה וראיתי את שושו דרוס בדיוק איפה שחשבתי. זה היה מראה מזעזע ועצוב כל כך... הגורל שלו היה כמעט ידוע מראש. הוא חי במקום כל כך לא מותאם עבורו. פעם הייתה כאן קהילת שועלים משגשגת אבל עם בניית השכונות החדשות האוכלוסיה התדלדלה, ונראה שנשארו כאן רק השניים האלו, זכר ונקבה צעירים. הם לא למדו לצוד כמעט. חיו על רצועה דקה של טבע מהונדס בין כביש מהיר ועיר גדולה וניזונו ממזון חתולים שאנשים השאירו שם באופן קבוע. חשבתי לעצמי בדיעבד שאולי הדבר הכי טוב שיכולתי לעשות בזמנו הוא להתקשר ולבקש ממישהו שיאסוף אותם למקום יותר בטוח עבורם. חשבתי גם שאולי זה לא היה שושו, אולי זה היה שועל אחר, אולי בכלל הנקבה... אבל נדמה לי שזה היה הוא, כי הרגשתי כבר כמה ימים, והייתי בחיפושים אחריו, ואפילו ביקשתי מאבא לעבור בכביש הזה בדיוק כדי להסתכל. חוץ מזה הנקבה לא נוהגת להסתובב היכן ששושו אהב, ועובדה שלא נראו עקבות טריות לאחרונה. חזרתי הביתה ברגשות מעורבים וחזקים. עוד לא הספקתי לעכל את המפגש עם הדורסים ביער ואת טקס המעבר שלי לעבר האחר. עוד לא הספקתי לחגוג את קריסת החומות שהפרידו ביני לבין היער, והסתירו, וכאילו ראיתי אותו רק דרך סדק צר בהן... וראיתי את שושו שלי ככה גמור על הכביש. אגב, אל הכביש הוא הגיע, באיזה סמליות מעניינת, דרך סדק שגיליתי בחומה, ואולי זה בדיוק הסיפור. אולי זה בא להזכיר לי את האחריות שלי, את טביעת הרגל האנושית, וכמה עם כל זה שלחיות יש חיים כל כך מורכבים ושונים ועמוקים ממה שחשבנו, עדיין הן חיות בעולם שאנשים חושבים שהוא שלהם... ו... זה לא יכול להיות נפרד. אי אפשר רק לחגוג את חציית השער הזה. ביקשתי שיקרסו החומות ואראה הכל, אז הנה לי תמונה שלמה. אם אני מבקשת לחלוק איתן עולם, אז איפה החלק שלי? איך שומרים ומיטיבים אחד עם השני?