שלוש שש שש אפס חמש

  הבוקר נסענו ליער. לא יכולתי יותר להחזיק מעמד. מעולם לא התגעגעתי אליו ככה. כל סיפור המגיפה והסגר הזה פשוט מטורפים, ואמרתי לעצמי שעכשיו זה הזמן, שניה לפני שמהדקים את ההנחיות, לנסות להגיע ולראות איך היקום מגיב. אם הייתי נוהגת זה אולי היה קל יותר להתנהל לפי רצונותיי ולצאת ליער מתי שבא לי, מקסימום לנופף באיזה אישור מפסיכיאטר. זה לא יאומן איך העולם התהפך- כולם יושבים בכלובים, ולמשוגעים יש אישור מיוחד להסתובב חופשי חחח. הפריווילגיה שבלהיות שארית אדם [מנק' מבטם]. זה כל פעם מפתיע אותי מחדש איך בכל יציאה מהבית, אפילו הכי קצרה ופשוטה, אפילו מתחת לאף ברדיוס 100 מטר, יש התרחשויות מיוחדות. אפילו ראיתי כאן סבראש פעם. מה הסיכוי? איזו ציפור מוזרה. בעיני היא חצי לטאה. כשיצאנו לדרך ביקשתי בקול רם שנראה עיט. זו הייתה תקוותי ליום הזה. ביקשתי גם לראות סימנים להמצאו של צבוע, ונוצה של אוח, אבל בעיקר חזרתי שוב ושוב על רצוני לפגוש עיט. הייתה לי רק שעה ביער ורציתי לנצל אותה עד תום אז הייתי אחוזת תזזית, לחזור לכל הנקודות החשובות בשבילי. לא הייתי ביער כבר כמה חודשים [לא-כל-כך] טובים אבל זכרתי בדיוק איפה נטרפ...