בחזרה מסוף העולם

 וואו.. מאיפה להתחיל.. אולי פשוט אתחיל ונראה...

 

אז למעשה המשפט הזה שכתבתי עכשיו שהוא לכאורה סתמי די מזקק מחשבה שחשבתי קודם- על השילוב בין הטלת ספק לאמונה עיוורת. הסיפור בעצם מתחיל ככה. הלכתי למכשפה, לא משנה כרגע באיזה נסיבות, אבל הלכתי, והמכשפה סיפרה לי על הקמינו.

 

כשיצאתי מהמכשפה חשבתי לעצמי שזה הרי טירוף לעזוב הכל ולנסוע עכשיו לחצות את ספרד ברגל רק בגלל שאיזו מכשפה אמרה לי שהיא חושבת שזה רעיון טוב. בדיעבד אני יכולה להגיד שלא משנה אם המכשפה הזו היא צינור ישיר של מידע משמיים או סתם שרלטנית, אני שמחה שהייתה בי מספיק תמימות כן ללכת בסופו של דבר ולעשות את זה. תמימות לא רק בהקשר למכשפה, אלא בנוגע לכל הדבר... באתי לזה ממש תמימה. הרגשתי כאילו משהו גדול ממני דוחף אותי. בפעם הראשונה בחיי לא שאלתי יותר מדי שאלות, ואמנם פחדתי עד עמקי נשמתי אבל בו בעת הציף אותי איזה רוגע לא הגיוני, כמו סם, מן תחושת בטחון שפשוט יודעת שהכל בסדר, ובאמת הגעתי ולא היה לי מושג למה לצפות.

 

מילה אחרונה לגבי אמונה וספק לפני שאמשיך בסיפור- אני בנאדם שמטיל ספק בהכל, וכמו התחושה הזו שמלווה אותי בהרבה הקשרים שונים, גם כאן אני מרגישה שברגע שהולכים לקיצון מסויים בסופו של דבר זה כמו מתבטל, מתפקע, וחוזר חלילה. יש לי את זה ממש תמונתי בראש אבל קשה לי להסביר מדוע ככה קורים הדברים. זה כמו שכשאני מגיעה לשיא של הפחד שלי אז כבר אין לי מה להפסיד ואז לכאורה אני נהיית אמיצה. או לא לכאורה. לא יודעת. בכל אופן אז ככה זה עובד גם עם האמונה. אני מטילה ספק בהכל ואז כאילו במובן מסוים זה מאבד משמעות, כי אם הכל יכול להיות אז גם יכול להיות שהכל כלום, ואם הכל כלום אז מה אכפת לי, העיקר להיות מאושר.

 

בכל אופן זה לא מה שרציתי להגיד [זה נחמד כי יצאה לי פילוסופיית החיים שלי בתמצות ועל רגל אחת אבל הקו מחשבה לוקח את עצמו ובא לי קצת לנתב אותו הפעם]. ובכן מה שקרה זה שהטלתי ספק בדברי המכשפה, אבל באותה הנשימה אמרתי לעצמי יאללה. נעשה את זה. אני הולך ואין לי מושג לאן אני הולך, אבל אני ממשיך ללכת... זה בדיוק העניין. אף פעם לא באמת יש לך מושג, אבל אם זה מה שיתקע אותך אז אתה אבוד. איך אהובי אומר? "יש כוח להמשיך? אז בוא נמשיך"

 

[טוב, עכשיו אתן לקו מחשבה להמשיך לנתב את עצמו כי אין לי סיכוי כשמדובר בלנסות לתמלל מה קרה לי במסע הזה].

 

אז במסע הזה באמת הרגשתי חזק את העניין הזה של פשוט להמשיך לנוע, כל עוד אפשר ובאמת לא קרה שום דבר קריטי, יש להמשיך לנוע... בשונה מאחרים בשילוב עם התנועה המתמדת גם הייתי קשובה עד אחרון התאים בגוף שלי וכל דבר קטן שהרגיש קצת לא בסדר עצרתי וטיפלתי בו מיד בלי להתעכב, לא משנה אם אני בשוונג טוב של הליכה, לא משנה אם אין איפה לשבת. איפה שאני נמצאת שם אני עוצרת כדי לפתור את הבעיה ולהמשיך הלאה לפני שהיא תגדל. ככה צלחתי וחציתי את ספרד ללא שלפוחיות ברגליים כשמסביבי כולם חבושים וכאובים. השתדלתי גם לא להתלהב מזה יותר מדי ולהכנס לאיזה אגו טריפ שבסוף יגמר בשלפוחית. גם כתבתי מילה או שתיים לגבי המגלומן שבי בטיול, אולי אצרף את זה כאן בהמשך.

 

אתמול תיארתי לחברה את החוויה שלי בקמינו כך- זה כל כך קשה לפעמים לצעוד ימים שלמים בחום אימים או בגשם בלתי פוסק, לבד, כשהגוף כבר כואב ועייף, ואין ברירה לצאת אלא לצאת מהגוף, כלומר, להכנס אליו ככ עמוק עד שמתאחדים והופכים לכוכב אחד מאיר. אבל גם כוכב אחד מאיר צריך בסוף איזו סופרנובה. יש גבול לאנרגיה שכדור אחד יכול להכיל. את שלושת המשברים הקטנים שהיו לי בקמינו אמשיל לסופר-סופה-סולארית ואת שובי ארצה אמשיל לסופרנובה. נתתי לעצמי להתפרק קצת, ועכשיו אני חוזר. איזה יופי לראות גם כוכב כדבר שנושם...מתפזר ונאסף.

 

לחברה אחרת תיארתי את הקמינו כמראה. הכל כל כך מינימליסטי בקמינו שזה פשוט משאיר מקום לכל העולם הפנימי שלך להפרש מולך ולהשתקף במלוא העוצמה ובתמונה רחבה, פנורמית. אין משהו מיוחד בקמינו וזה בדיוק מה שמיוחד בקמינו. הקמינו זה כלום, הקמינו זה ההולך בה. איך שתראה אותה ככה היא תהיה. אין הפרעות. יש רק את השביל שהוא אולי כמו ציר הזמן, או המרחב, או כל השטויות האלו שאנשים נתנו להם שמות, ויש אותך שנע על זה.. כדור דיסקו יפייפה שכל הנופים משתקפים בו והוא כל הנופים...או כמו בורס המפורסם של שטיינר-

 

"חַפֵּשׂ בְּתּוֹךְ עַצְמְךָ וְתִמְצָא אֶת הָעוֹלָם

חַפֵּשׂ בְּמֶרְחֲבֵי תֵּבֵל וְתִמְצָא אֶת עַצְמְךָ

שִׂים לֵב לפִעְיִמַת המְַּטֻטֶּלתֶ בֵּין הָעַצְמִי לָעוֹלָם

ולְךָ תְּגַלֶה עַצְמָהּ יֵשׁוּת אָדָם עוֹלָם

יֵשׁוּת עוֹלָם אָדָם"

 

ועכשיו ארד לפרטים הגשמיים יותר של המסע זה-

 

הגעתי ביום הראשון מאוחר למקום הלינה שלי, אחרי קבלת פנים לא כל כך נעימה כשהאוטובוס שהיה אמור לקחת אותי לפמפלונה פשוט לא הופיע, ואיזה נהג נחמד אמר לי בספרדית- קדימה ילדה, תתגנבי מהר לאוטובוס שלי מהדלת האחורית כי אחרת את תתקעי כאן. נסיעה של יותר מ5 שעות כולל החלפת אוטובוס באמצע, כשכל המקומות מוזמנים מראש והייתי צריכה פשוט להתפלל שאף אחד לא יתפוס אותי או יזיז או יעיף. בכל מקרה בסופו של דבר הגעתי אל היעד הראשון שלי, כנסיית ג'יזס אי מריה, עייפה ומרוטה אחרי דרך ארוכה אבל עדיין שלפתי במיומנות את הספרדית שלי ושאלתי Tienes camas abajo ? הפתעתי אפילו את עצמי וקיבלתי מיטה למטה כפי שביקשתי.

 

כשהתעוררתי בבוקר הלכתי למטבח וראיתי שכולם מאורגנים על ארוחות בוקר מרשימות, ביצים ירקות ופירות ולחם, ולי אין כלום. שאלתי איפה אפשר לקנות ואמרו לי שעכשיו הכל סגור. הייתי בשוק מכל מה שמתרחש סביבי ולא הבנתי איך הכל מתנהל ובעצם לא נותרו לי הרבה ברירות. הבנתי ש... הגעתי. המסע מתחיל. 6 וחצי בבוקר ויצאתי על בטן ריקה. בחוץ עדיין חושך והתחלתי את הדרך. בדרך מצאתי איזו קפיטריה פתוחה והשבעתי קצת את רעבוני. זכרתי שקומיסיטי, הבחור הטיוואני ששוחחתי איתו בערב לפני השינה, אמר שיצעד לפואנטה דה לה ריינה. 24 קילומטרים בשביל מישהי שבקושי זזה מהמחשב למקרר זה לא צחוק אבל החלטתי לנסות כי ראיתי שלשם זורמת כל התנועה. בדרך זללתי המון פטל שצומח שם בשפע וזה שמר עלי אנרגטית. עליתי על הר הסליחה וחשבתי שהנה זה מתחיל. באתי להחלים, לסלוח, לשחרר, והנה כבר ביום הראשון מחכה לי הר ששמו הר הסליחה. יום כיפור בפתח ומסעי 40 ימים כמו הזמן שלקח למשה להביא את התורה, והמסע מסתיים, איך לא, ממש לקראת שמחת תורה. הכל מדויק. בברסלב אגב, אומרים שלוקח 40 יום להתחדש לגמרי או לשנות הרגל.

 

לקראת סוף היום הראשון כבר הייתי עייפה מאד. עצרתי כל חצי שעה לנוח דקה או שתיים. התחלתי להרגיש את קצה החוט של הגוף שלי, הכוחות שלו ואי הכוחות... את האיזונים הדקים האלו שבהמשך יתבהרו לי עד מאד. כשהגעתי לפונטה דה לה ריינה התרסקתי באלברגה הראשונה שמצאתי. הייתי רעבה אבל שוב הכל היה סגור. החלטתי ללכת לחפש סופרמרקט ולהתארגן על אוכל לבוקר של מחר. בסוף היום בכיתי המון שאני רוצה הביתה ושאין לי מושג מדוע באתי ולמה עשיתי את זה לעצמי. הכל הפך לעיסה אחת כואבת ועמומה. ניסיתי להזכר בדברי המכשפה, מדוע היא שלחה אותי לכאן ומה היא אמרה. היא הדגישה שעלי להתערבב עם המקומיים ולדבר איתם בשפתם, אז ביקשתי משאלה שאם אני כבר פה אז לפחות שאולי זה יתגשם, או לפחות שמשהו מעניין יקרה ואוציא מהמסע הזה את המיטב. באלברגה החלפתי כמה מילים עם ג'יני ומרג'י, שתי אחיות שעושות את הקמינו יחד, ובהמשך הדרך הפכו לפרצופים מוכרים שנעים לראות בנוף.

 

למחרת, בשעות הראשונות לצעידה מצאתי את עצמי באיזו צומת בשביל, מתלבטת עם עוד כמה מטיילים כי הסימון לא היה ברור. כל אחד הלך לכיוון אחר. אני ואיש אחד ואישה אחת הלכנו לאותו הכיוון, אבל אז האישה החליטה לחתוך דרך איזה שדה פראי וזה נראה לי כמו רעיון גרוע. האיש הלך על כביש ראשי, גם רעיון לא כל כך מוצלח אבל לפחות פחות סיכויים ללכת ממש לאיבוד. הם התחילו להתרחק ממני וקלטתי שאני באמת אבודה ולבד. איבדתי את סימון השביל ואני באמצע שום מקום. האיש התחיל להתרחק ממני וחשבתי לעצמי שלא כדאי להיות אבודה לבד, אז צעקתי לו מרחוק "Hey señor esperame!"  והתקדמתי לעברו כמו עכברון מפוחד. התחלנו לפטפט בספרדית [הוא לא יודע מילה באנגלית]. שמו היה פליפה וגילו 74. הוא החמיא לי על הספרדית שלי ומאותו הרגע לא נפרדנו למשך שלושה ימים. הוא היה המדריך הרוחני הראשון שלי בשביל. לימים החלטתי ביני לבין עצמי לקרוא לו "הסבא". פליפה עשה את השביל לפני 20 שנה על אופניים, וכעת חזר להשלים פיסה ממנו שהייתה חסרה. הוא כמוני, מלקט עם חיבה מיוחדת לפטריות, וככה זכיתי להעביר את ימיי  כשאני לומדת על הצמחים והפטריות המקומיים ואת השמות שלהם בספרדית, ובקושי ניזונה מאוכל קנוי. אני ופליפה ליקטנו ביחד פטל, תפוחים, אפרסקים, שזיפי בר, שקדים, אגוזי מלך, אספרגוס, תאנים, תבלינים ועשבי ניחוח ועוד שפע רב וטעים באופן לא מציאותי. הוא הכיר לי את ראול וונסה המקומיים המתוקים, והצטרפנו לזוג איטלקים- יעקובו וריקרדו שמעשנים בשרשרת וניזונים משוקולדים והולכים מהר מאד. הייתה גם ישראלית אחת איתם, בחורה חביבה ויפה שלא הרגשתי שנוצר חיבור עמוק בינינו ונדמה לי שלשתינו פשוט היה חשוב הלבד במסע הזה ולא להדבק למוכר ולידוע. בכל אופן בימים הראשונים למסעי הפכנו לחבורה חביבה ושמחה. לרוב צעדתי עם פליפה שלמרות גילו הרגשתי שגופו חזק משלי, או לפחות כוחותינו דומים. בערבים נפגשנו עם שאר החבורה ויצאנו לחגוג ולשוטט.

 

אחרי הימים האלו שמבחינתי סימלו סוג של נעורים במסע, התפצלנו כולנו. פליפה ונסה וראול חזרו הביתה, ואני הרגשתי שלא מתאים לי להמשיך עם השאר אז המשכתי לבדי. אני אומרת שהם סימלו נעורים כי.. איך לומר, הכוח של החבורה היה מאד חזק. נתתי לקבוצה לשאת אותי במובן מסוים ולגלות דרך זה פחות או יותר איך העניינים מתנהלים, אחרי הבכי בפואנטה דה לה ריינה שאולי סימל את הלידה.

 

פחדתי שלא אכיר יותר מלאכים נוספים, והפחד בשילוב העייפות אחרי ההליכה הארוכה ללוגרוניו גרמו לי להחליט שאצעד מעט למחרת. גם קיבלתי מחזור על הבוקר וכל סימני היקום אמרו לי להאט. צעדתי כ13 קילומטרים לנאבארטה והגעתי לאלברגה סגורה ונאלצתי לחכות שעה בחוץ. האיש שפתח את הדלת היה אחד האנשים הדוחים והממורמרים שנתקלתי בהם. ביקשתי ממנו מיטה נמוכה וכשהוא שאל אותי למה אמרתי לו שאני מתעוררת בלילה הרבה פעמים לשירותים וזה מפחיד לי לרדת מגבוה בחושך כשאני לא רואה כלום. הוא ענה לי שאני מפונקת ושהוא יתן לי בכוונה לישון בקומה החמישית כדי שאני "אראה מה זה". לאיש אחר הוא בכלל לא נתן להכנס בטענה שהוא הלך מעט מדי באותו יום, וגם הוא כמובן מפונק, ועליו להמשיך ללכת. הייתי עצבנית מהוייב הצבאי הדוחה הזה. בנוסף הוא נתן לי הרצאה שלמה על מה אסור לעשות שם [בערך הכל, לדבר לזוז לאכול..], צ'ק אאוט ב8 בבוקר ויאללה זדיינו. כל השיחה איתו התנהלה באנגלית ואחר כך הוא עוד ריכל בספרדית עם החבר שלו מולי. הוא לא ידע שאני מבינה את השפה ומיד עניתי לו בספרדית והעמדתי אותו במקומו. הלכתי לחדר עם דמעות בעיניים וישר התכרבלתי במיטה, מנסה שלא לפגוש מבט של אף אחד ורק להשתבלל קצת. חשבתי לעצמי שאולי אני מרגישה כל כך נורא בגלל המחזור, אבל אז נכנסה בחורה נוספת לחדר ואמרה שהיא מוכנה לרצוח מישהו ושאין לה זין לדבר עם אף אחד עכשיו, וסיפרה על האיש הדוחה בקבלה ושגם אליה הוא התייחס מאד מכוער. הבנתי שכנראה הבעיה היא לא בי ובהורמונים שלי אלא שבאמת משהו לא סבבה מתרחש, וכל האנשים בחדר הסכימו וסיפרו שעברו משהו דומה איתו. בדיעבד אני חושבת לעצמי שזה נורא, המחשבה הזו שאני מגזימה בגלל המחזור, ושזה אף פעם לא באמת נכון. כלומר, כן, אולי אגיב באופן יותר קיצוני מביום אחר כי אני רגישה יותר, אבל זה אף פעם לא סתם ותמיד יש סיבה אמיתית.

 

בכל אופן הבחורה העצבנית הזו ניגשה אלי אחרי איזה שעה ושאלה אם אני בסדר. עניתי שכן, מנסה לצמצם תקשורת כמה שיותר. היא שאלה שוב ושוב עד שהתחלתי לבכות והודיתי שאני נורא עצובה, אבל, הרי, זה בסדר להיות עצובה... היא חיבקה אותי ושיבחה אותי שאני נותנת לדמעות לצאת... ליטפה אותי כמו אמא טובה ומנחמת. היא נתנה לי בובה קטנה של סבתא עם צמה לבנה ואמרה שכשהיא עצובה היא מדברת עם הבובה הזו. היא לא ידעה שתמיד כשדמיינתי את עצמי סבתא זה היה עם צמה ארוכה לבנה. היא הלכה ואמרה שתשוב בעוד שעה לראות מה שלומי. מיד כשהיא הלכה הבנתי שהכרתי את המלאכית השניה שלי במסע. אם פליפה היה הסבא, אז לורה הייתה האמא. כשהתעוררתי בבוקר חיכה לי מכתב מקסים ממנה ששואל לשלומי ואיך ישנתי, עם מספר פלאפון והכפר אליו היא מתכננת לצעוד היום, במידה וארצה להפגש.

 

שבוע שלם צעדתי עם לורה, והצטרפה אלינו גם אנריקה, אישה איטלקיה יפייפיה. באופן משונה בפניה של אנריקה התגלמו כל בני המשפחה של אהובי האחרון. היא דמתה גם לאביו וגם לאימו וגם לאחיותיו וגם אליו עצמו. ידעתי שיש לכך משמעות מיוחדת.

לגבי לורה, ממש בשעות הראשונות למפגשינו משום מה דמיינתי מגע מיני בינינו, באמת לא יודעת למה, אבל לימים אכן גיליתי שהיא נמשכת לנשים. לא קרה בינינו שום דבר רומנטי או מיני אבל כן הרגשתי אליה אהבה עמוקה ומיוחדת והיא באמת אחת האנשים המיוחדים ביותר שהכרתי במסע הזה. לורה הייתה אמא שלי ואנריקה הייתה האבא. היינו משפחה קטנה וביום האחרון שלנו יחד שכרנו דירה של נסיכות בבורגוס העיר הגדולה, אחרי שנמאס לנו לישון בכנסיות עם פשפשים ומאות אנשים. אנריקה הכינה לנו פסטה איטלקית אמיתית "como dios manda" חח כמו שאומרים המקומיים.. פסטה כפי שציווה אלוהים, יעני בובה של פסטה. מושלמת. לא משנה. אני הכנתי נטופות ערבות שליקטתי בדרך והיה טעים מאד. למחרת לקחנו יום חופש לשוטט בעיר. עשינו פיקניק קטן ולורה רקדה ברחוב לצלילי נגן כינור שהיה שם, הצטרפתי אליה קצת והכל היה קסום ומיוחד אבל ידעתי שהולך להגמר ולהשתנות. משהו בתוכי אמר לי שזה הזמן לצאת מהקן, להפרד מאמא ואבא. אנריקה בכל מקרה הייתה אמורה לחזור לביתה למחרת, ואני החלטתי לעלות על אוטובוס לעיר לאון, בעוד לורה החליטה להמשיך בצעידה. לימים לורה חלתה ונאלצה לעצור לארבעה ימים ולא הייתה לה ברירה אלא לקחת את אותו האוטובוס בדיוק, אבל אנחנו כבר היינו בנקודות שונות בשביל. בכל אופן שום דבר לא קורה סתם וזה היה נחוץ וטוב.

 

צעדתי לוילדנגוס לבדי ביום למחרת, שם פגשתי אם ובת מברזיל שהזמינו אותי לארוחת ערב חמה וטובה. זו בין הארוחות החמות היחידות שאכלתי בכל הטיול והיא הייתה מנחמת מאד. אוכל אמיתי של אמא, אמנם לא שלי, אבל אמא.. והרגישו את האהבה שבו. ידעתי שג'ני ומארי הן מלאכיות, אבל גם ידעתי שזמניות, כמו ג'יני ומרג'י, כמו ג'הלור וריקרדו המקסיקני וולנטינו מגרמניה, הן יהפכו לפרצופים מוכרים ונעימים בדרך, לחיבוק מזדמן אבל לא לקשר קראמתי שישאר לתמיד.

 

היה גם את פרנסיסקו שחפר לי על הסכסוך היהודי פלסטיני כאילו שאני מייצגת משהו בתוכו או אשמה במשהו וקדח לי חור עמוק מאד במוח. נשארתי בשיחה כי רציתי פעם אחת להתמודד עם הרגשות שזה מעורר בי ולא להתכחש אליהם כמו שאני עושה תמיד, וזה היה מעניין, אבל לא בא לי לפרט על זה עכשיו. בגדול אגיד שיש קטע כזה בחו"ל ששומעים שאני מישראל וישר השיחה הולכת לכיוון פוליטי, וכזה.. האם זה בטוח שם, או איך היה לגדול שם, או אם עשיתי צבא.. וכאילו, בסדר, אני מבינה שזה הפשט של אנשים ורובם פשוט מתנהגים כמו חיות ואומרים מה שעולה להם מיד ואני סבבה עם זה ואפילו מחבבת את זה.. ולכן אני גם עונה לרוב בלי להתרגש יותר מדי שדווקא זה מה ששואלים אותי, ולא, למשל, מה התחביבים שלי, או מה שלומי, חלילה. אבל פרנסיסקו היה חמור רציני והרגשתי שהוא ממש שוכח שאני בנאדם ומתייחס אלי נטו כאל ייצוג של יהודי או ישראלי וזה הפריע לי. אני די בטוחה שאם הייתה לי אנגלית טובה יותר הייתי גם מצליחה להביע את עצמי הרבה יותר טוב בנושאים כה רגישים, אבל במצב הנתון לא ממש הצלחתי ונדמה לי שיצאתי קצת פוסטמה. זה מפריע לי שלא יכולה לנהל שיחה בשפות אחרות כמו שיכולה בעברית. לא משנה. בכל אופן בקטע מוזר קצת רציתי לזיין אותו, כי הוא היה יפה בעיני ונזכרתי פתאום במשפט של עלא יוניס "השלום מתחיל במיטה שלי" וזה הצחיק אותי וחשבתי לעצמי שאם כל כך חשוב לו שלום אז יאללה שלום לך. הוא היה בחור יפה והזכיר לי קצת את דוד, האקס המטורלל שלי. בכל אופן אלו היו סתם מחשבות ומאז לא ראיתי אותו שוב.

 

למחרת הייתה לי דרך ארוכה מאד לאסטורגה. כמעט 30 קילומטרים ביום חם מאד. את חלקם העברתי עם דאבי, בחורה צעירה מטיוואן, כימאית במקצוע אבל רוצה הסבה לחינוך. פגשתי גם זוג אנגלים חביב שגם הם נהיו לקישוטי דרך. כשישה קילומטרים לפני ההגעה ליעד הייתה זולה היפית מרגשת מאד, דונטיבו [לוקחים מה שרוצים ומשאירים תרומה] עם מלא פירות ודברים טעימים. ראיתי שם חבורה צעירה מגרמניה או לונדון או לאיודע מה, איזו בחורה גבוהה וסקסית בשם מרי, עם פירסינגים ואוזניות גדולות והחברים הפריקים שלה, ילדים בני 19 שבאו לעשות את השביל יחד. היה גם את דמיאן, בחור מקומי עם כובע קש שסקרן אותי מאד והחמאתי לו על שמו ודיברנו קצת על הספר של הרמן הסה, אבל לא עשיתי שם חברים, שוב, רק פרצופים מוכרים. קישוטים.

 

משם היו לי שלושה ימים לבד ועוד משברון קטן שרציתי הביתה. הרגשתי שאני מאבדת שוב את הפואנטה של למה אני כאן, ולמעשה התחושה הזו של חוסר משמעות מלווה אותי ממש עד לרגע זה. לא בקטע דכאוני, דווקא באותו קטע שהזכרתי כאן בפוסט בהקשרים כאלו ואחרים, כלומר, באותה מידה שלהכל יש ממש מלא משמעות אז גם לכלום אין, וכזה, בשביל מה אני קורע את התחת בארץ זרה עם 10 קילו על הגב וחוצה אותה ברגל כמו איזה מפגר. כאילו. זה בדיוק אותו דבר כמו ללכת למקרר ולאכול איזה קציצת ירק.

 

טיפסתי לאל אסבו, הנקודה הכי גבוהה בשביל. הנופים היו מדהימים וראיתי אלברגה מפונפנת והחלטתי לעצור שם ולקחת יום חופש מהצעידה ולחשב מסלול מחדש. שילמתי הרבה כסף על עיסוי וארוחות טובות וביום המנוחה שלי לא יצאתי מהמיטה כמעט בכלל. די נרגעתי והתמלאתי כוח להמשיך, אלא שבאחד בלילה כשכולם כבר ישנו ואני הייתי בדרך לזה, עם הפנס דלוק במיטה, פתאום ראיתי פשפש שמן רץ על השק שינה שלי. זה גרם לי להסטריה רצינית וברחתי מהחדר החוצה להרים ובכיתי 3 שעות. בדרך כלל אני לא כזו הסטרית מג'וקים אבל פשפשי מיטה זה בעיה רצינית בשביל, זה כמו לחטוף כינים רק שזה לא על הראש שלך, זה בכל הציוד שלך, והיו אנשים עקוצים ברמה מצורעת. למזלי בעלי המקום עוד היו ערים. הם לא היו יעילים כלל בכל הנוגע לטיפול בבעיה אבל כן העבירו אותי חדר. כמובן שכשנכנסתי הערתי את מי שישן שם, איזה איש אחד שקראו לו חואן וברגע שאמרתי לו שמצאתי פשפש ולכן עברתי חדר הוא נגעל ממני וגרם לי להרגיש אפילו יותר חרא. חשבתי לעצמי שכל העיסוי והיום חופש הלכו לפח וכל הנסיונות שלי להרגע גם הם, ועכשיו יותר מתמיד בא לי הביתה. בסופו של דבר חואן התנצל והתגלה כאיש אנושי מאד והציע את עזרתו בכל דבר שאצטרך. המשכתי לבכות במיטה עד שנרדמתי.

 

למחרת בפונפרדה למזלי הגעתי לאלברגה דונטיבו נפלאה שהייתה ערוכה היטב לבעיית הפשפשים. הם עשו לי כביסה וייבוש בחינם וגם החזיקו מכשיר של אדים רותחים לטיפול במוצ'ילה. הייתה גם בחורה חמודה, ג'סיקה, שנתנה לי להשתמש בספריי שלה וככה תקפתי אותם מכל הכיוונים ונפטרתי מהם יותר בקלות ממה שחשבתי, אבל הם בהחלט היו הקש ששבר את גב הגמל וגרמו לי להקדים את חזרתי לארץ בשבוע עוד באותו היום. לשמחתי מהרגע שהקדמתי את הטיסות הרגשתי שמשהו בי נרגע ויכולתי להמשיך לצעוד יותר בנחת, ומאותו הרגע לא היו לי יותר משברי דרך קשים.

 

למחרת בדרך לוילהפרנקה בבוקר ראיתי מרחוק צועדים בחור ובחורה גבוהים, וביניהם משהו שנראה כמו ילדה, או ילד.. חשבתי לעצמי איזה יופי, משפחה שעושה ביחד את השביל. משום מה הנחתי שהם גרמנים או בריטים או אולי מקנדה. החלטתי לעקוב אחריהם כי הנחתי שאם הם משפחה אז הם בטח מאורגנים קצת יותר ממני ובטח יודעים מה הם עושים. שוב כהרגלי חיפשתי אמא ואבא. כשהתקרבתי אליהם פתאום שמעתי את הבחור עובר ליד עץ תאנה ואומר בעברית "תאנה". בקיצור מפה לשם מסתבר שהילד זה בכלל ילדה וזה בכלל אישתו של הבחור, הם היו זוג ישראלים, והבחורה הגבוהה הייתה מברצלונה. העברתי איתם יום שמח במיוחד וגם התגשם לי חלום קטן ומטופש, לפגוש בשביל מעריץ של עדי רן חחח.. מסתבר שהבחור מכיר ואוהב את השירים הישנים ואפילו עשה עליו וידאו ארט במהלך לימודיו בבצלאל. ביום שני הקרוב קבענו להפגש בהופעה שלו :). הבחורה מברצלונה, מריה, מיד סובבה לי את הראש. לא יכולתי להרגע מכמה שהיא כוסית ואפילו לחשתי לבחור הישראלי כמה פעמים אמירות בנושא.

 

לקראת הצהריים נאלצנו להפרד מהישראלים המתוקים שהיו להם תוכניות אחרות למסע, ואני המשכתי עם מריה היפה. בלילה ישנו בוילהפרנקה באלברגה מלאה בפשפשים ולשמחתי כבר ידעתי איך הם נראים ועשיתי רעש וקיבלנו חדר פרטי ונקי אחרי כמה נסיונות של הבעלים להתחמק מאחריות. חוץ מהפשפשים המקום היה יפייפה והזכיר לי בוייב קצת את הודו. באופן כללי החל מאל אסבו הנופים השתנו והיו בדרך יותר זולות של היפים ואפילו איזה קהילה אקולוגית מרגשת שעצרתי בה לנגן. גם המזג אוויר התחיל להשתנות עם הנוף ההררי והקריר. כמו שהשביל הרגיש לי כמו מעבר מלידה להתבגרות וחיים שלמים, ככה במובן מסויים הרגשתי גם שהוא לא היה חודש אלא שנה שלמה, כי ממש עברתי בין כל הנופים וכל העונות, או ככה לפחות זה נראה והרגיש- בשבועיים הראשונים חום אימים, נשרפתי לגמרי והזעתי כמו חמור ורק חלמתי על בריכה קרירה להשתכשך בה. בהמשך פתאום עלי שלכת ופטריות מופיעות.. ואז גליציה, שהיא בעצם התגשמות הבריכה עליה חלמתי, אולי.. חח.. קצת כמו חוסר הויסות בהתגשמות התפילה של חוני המעגל, כשביקש גשם ואז קיבל וכזה ווואי אחי תנמיך, לא ככהההה התכוונתיייי..

 

למחרת הלכנו לאו סבריירו. פליפה שנשארתי איתו בקשר טלפוני עד היום כבר הזהיר אותי מראש שזו תהיה הליכה קשה. למזלי הייתה איתי את מריה, כדור אש חסר תקנה, שגלגלה ועישנה סיגריה אחרי סיגריה תוך כדי הליכה, שלא נאמר דילוגים, לא התעייפה לרגע ורק עודדה וחיזקה אותי ואת כל האנשים בדרך. יצור קסום באמת. בכל פעם שהייתה עלייה בדרך אני אמרתי "הו לא" ומריה אמרה "הו כן" וזה הצחיק אותי מאד לראות את ההבדלים בינינו, את המלנכול שלי וכמה הוא נוכח, את החולשה בכוחות החיים, וכמה שאני הלילה והיא השמש והבוקר, לא בקטע של רע וטוב, אלא סתם פשוט היה יפה לראות כמה אנחנו שונות. הרגשתי שבלעדיה לא הייתי עושה את זה. סביר להניח שהייתי עוצרת לפחות בלה פאבה, באלברגה הצמחונית עם הראסטמנים והגיטרות, ואולי אפילו נשארת שם להתנדב כמה ימים. גיליתי בשביל כמה במהות שלי אני צב עצלן ושאנטי חחח.. כנראה שבלי מריה הקצב שלי היה אחר לחלוטין.

 

בעצם היה לנו רק יום אחד שהלכנו שתינו לבד, ואז הגענו לאלברגה ובקבלה אמרו לי שיש עוד ישראלית אחת שם. פגשתי אותה והזמנו אותה להצטרף אלינו למחרת. היא אמרה שקבעה עם איזה פרנסיסקו קולומביאני אחד ונראה. לא היה לי מושג כמה הרגע הזה הולך לשנות את פני הטיול.

למחרת בטריאקסטלה הייתה מקלחת חמה ומוצלחת. מריה שמה מוזיקה ושלושתינו התקלחנו באותו הזמן במקלחות שונות, שרנו ופטפטנו תוך כדי. עשינו מקלחת של איזה שעה כשאנחנו צוחקות בספרדית איך לעזאזל יוצאים מהכיף הזה. כשיצאנו רקדנו קצת מול המראה והרגשתי מן אחוות חברות נדירה כזו שאף פעם אין לי... אף פעם לא הייתה לי חבורת בנות כזו, וגם הרבה פעמים החברים הקרובים שלי היו בנים או בנות מאד לא נשיות. בעצם, גם שתי אלו היו לא נשיות כלל, אבל זה היה נורא כזה של בנות, להתקלח ולשיר ולרקוד מול המראה כמו חבורת פקאצות. זה היה מושלם. מריה הלכה להציץ מהחלון והסתכלתי עליה מהופנטת מיופייה. חשבתי לעצמי שהיא מושלמת. אחר כך הלכתי לחדר והטלפון שלי היה בתוך ארון הטענה כזה. דחפתי את הראש לבפנים כדי לקרוא איזו הודעה ואז הישראלית נכנסה ושאלה אותי בצחוק מה אני עושה בתוך הארון... עניתי לה שקשה מאד לצאת והיא אמרה שהיא מבינה אותי, בלי שהיא בכלל ידעה על כל המחשבות שהיו לי על מריה לפני כן, ובלי שאני ידעתי, שהיא באמת באמת מבינה אותי.. אבל זה כן גרם לי לתהות, אולי היא באמת מבינה. גם מריה, אגב, ברגע מסוים שהצלחתי ברוב ביישנותי לגשש, סיפרה לי שהיא מעדיפה נשים.. היה כאן עניין קארמתי ללא ספק.

 

החל מאותו הרגע, בגלל שהמשכנו לטייל עם פרנסיסקו והוא ישן במקומות ברמה קצת יותר גבוהה, זכינו לחדרי נסיכות של ממש. בלילה ההוא ישנו בחדר אחד שלושתינו. חשבתי שזה יהיה כיף אדיר לישון סוף סוף במיטה אמיתית עם שמיכה נקיה והכל אבל זה היה לילה קשה מאד בגלל ששתי החברות התמזמזו כל הלילה. בהתחלה חשבתי שאני הוזה אז לא אמרתי כלום. אחר כך לא רציתי להפריע אז לא אמרתי כלום. אחר כך זה נפסק אז נשמתי לרווחה ולקחתי עוד כדור שינה והצלחתי להרדם, אבל ב4 בבוקר זה שוב התחיל וכבר נגמרה לי הסבלנות ואמרתי להן שזה מפריע לי. זה העלה בי מחשבות רבות מכל מני סוגים. למשל- למה היא ולא אני, או.. מחשבות שהיו לי מההתחלה על כך שאני מכוערת מדי ומריה לא תשים עלי, ואז כזה, היא שמה על השניה, וזה לא שהיא ממש יותר יפה ממני, וכל מני מחשבות מטופשות, וכבר דמיינתי איך אני קמה בבוקר בשקט בחושך כמו עכבר ואורזת את הדברים שלי וטסה משם בלי להגיד שלום אפילו, כי אני לא רצויה, כי אני מפריעה, כי אני גלגל שלישי...

 

בכל אופן אחרי כל המחשבות המטופשות הגיעו גם כאלו עם יותר הגיון. עשיתי הרבה הואופונופונו [שזה כלי שליווה אותי בכל הטיול ובכל הקשר כמעט, לרוב בהתמודדות עם כאבים פיזיים שגיליתי שהשימוש בו מדהים בהקשר הזה..] ודרך כך דברים התחילו להתבהר.. לגבי האמת של רגשותיי כלפי מריה, בכללי העמימות שליוותה אותי זמן רב בנוגע ללמי ואיך וכמה ולמה אני נמשכת.. ודברים ממש התחילו להסתדר במקום. בסופו של עניין הבנתי שלא באמת רציתי את מריה, לא באופן רומנטי ולא באופן מיני. זה סיפר לי דברים מאד מעניינים על עצמי שלא אפרט עליהם כעת.. וזה בעיקר איפשר לי לשחרר ולפרגן לבנות ברומן החדש שלהן. למחרת החלטתי לדבר איתן בכנות על כל הרגשות שצפו בי בלילה. זו הייתה החלטה נבונה מאד. בהתחלה התגעגעתי ללורה והרגשתי שמלאכי הטיול החדשים שלי הם לא באמת מלאכים ואני סתם איתם כי נוח, ואפילו זה כבר מתערער. הרגשתי שהם לא מדברים את שפת הלב ולורה כן, אבל ככל שעשיתי מדיטציה על כך וככל שפתחתי את ליבי בפניהן ככה זכיתי לפתיחת לב גם מצידן וזכיתי לגלות כמה רגישות רבה יש שם ושאולי לא באמת קיים דבר כזה אנשים שלא מדברים את שפת הלב.. וזה היה שיעור חשוב אני חושבת.. ומתקשר לי גם לדיבור של פאולו קואלו על השביל כדרך להיות חלק מ"האנשים הרגילים".. כלומר, לצאת מהסרט הזה שאתה מיוחד או שונה.. ובאמת עכשיו נסגרת לי איזו פינה, שדווקא הבחורה שהרגשתי שאני ככ שונה ממנה, והיא בעצמה אמרה לי בכמה וכמה הזדמנויות כמה אני מוזרה/היא לא מצליחה להכניס אותי לשום תבנית ואני לא דומה לשום דבר שהיא אי פעם פגשה... ["בקטע טוב.. צריך לעשות עלייך סרט.. את צריכה לכתוב ספר על החיים שלך.."] בקיצור, דווקא היא שכל הזמן הדגישה בפניי כמה אני שונה, לימדה אותי בהתנהגות שלה ובלב הרגיש שלה כמה אפשר להרגיש שונים אבל בסופו של דבר להיות אותו דבר...

 

המשכנו עם פרנסיסקו עד סנטיאגו, הפעם קצת יותר נבונות לגבי חדרי שינה נפרדים ואפילו צחקנו על כך הרבה והסתלבטנו על כל דבר לסבי שנעשה בסביבה. הבנתי שאם פליפה היה הסבא ולורה ואנריקה היו אמא ואבא, אז הן היו האחיות. אפילו הצטלמנו יחד תחת הקשת בסופו של דבר ובדיעבד אני חושבת על זה שיש לזה משמעות יפה ומיוחדת. כל הדרך אגב התפללתי שבסוף השביל אזכה לראות קשת, ובפיניטרה ראינו 3!.. מגניב שמשמעות פיניסטרה זה סוף העולם, והקשת גם מתקשרת למבול בבראשית.. ולעולם החדש במובן מסויים.. כלומר, משהו נגמר ומשהו חדש התחיל..אז.. ביום של סנטיאגו היה המבול וביום של פיניסטרה הקשת.

 

כשהגעתי לסנטיאגו לא היו הילולות ולא שימחה יוצאת דופן כפי שכביכול מצופה שיהיה. זה היה ממש... רגיל. זה אפילו היה יום פחות מרגש מהרבה אחרים [ואולי אפילו קצת מחורבן, כי הגשם לא פסק אפילו לרגע והגענו רטובים לגמרי.. אף אחד לא ברך לשלום בדרך כמו בשאר הימים וכולם רק היו לחוצים להגיע]. בהתבוננות אחורה אני מבין שהרי הקמינו לא באמת מסתיימת בסנטיאגו. זה לא באמת שהכל מתנקז לשם. הקמינו זה הכל. הקמינו זה אתה, ואתה לא מסתיים בסנטיאגו. ספק אם אתה בכלל אי פעם מסתיים. חשוב לספר שזכיתי להתאחד עם לורה בסיום המסלול. הגענו בסופו של דבר כמעט באותו היום וקבענו להפגש באיזו מסעדה לארוחת צהריים וחיבוק פרידה. במפתיע במסעדה היה איתה גם הנגלו, חבר איטלקי מקסים שהכרתי בדרך ומסתבר שגם הוא מכיר את לורה.. אז זכיתי להפרד משניהם יפה...

 

בפיניסטרה הרגשתי קצת יותר שמחה מבהגעה לסנטיאגו. היה מרגש לצעוד עם זוג האוהבות ולשיר ווי אר דה צ'מפיונס בקולי קולות, להתחבק, ואולי לשם שינוי לא לבכות, רק להזיל דמעה... להיות פשוט... בסדר, ולא לדאוג שאני מתנתקת או דיסוציאטיבית או אלוהים יודע מה. הקשת ריגשה אותי. הפטריות ריגשו אותי. כל חרק קטן בדרך. עכשיו אני שמח שזה אני. אני מעדיף לשמוח שמחות קטנות לאורך כל הדרך מאשר שמחה אחת מוגזמת בהתחלה ואחת מוגזמת בסוף. אני מעדיף לזכור שאין התחלה וסוף ושבו זמנית כל רגע הוא התחלה וסוף, ולשמוח אותו, להתרגש ממנו, להכיל אותו ולהמשיך אל הרגע הבא.

 

כשחזרתי הביתה רצה הגורל והאירועים הסתדרו כך שלא היה לי זמן להתבודד ולהשתבלל ולעכל כמו שאני אוהבת לעשות אחרי מסעות. מנוחה קצרה ושוב המוצ'ילה על הגב ואיתה גם אוהל. כנראה שבכל זאת יש עניין ב40 הימים שלקחתי על עצמי... ואולי זה יכול לספר לי משהו על מה שמבקש להתרפא בי. באופן כללי יש עוד הרבה שמבקש להחשף בדרכים שונות מגוונות ומשונות...

בקרוב אני חושבת שגם אעלה לירושלים ברגל, זה בתכנון אבל בינתיים כן צריכה קצת מנוחה. ולגבי המכשפה, אתמול קיבלתי טלפון מהמכון הגנטי, אני ואחותי עשינו בדיקה לראות אם אנחנו נשאיות של איזה גן, ותוצאות הבדיקה יצאו בדיוק כפי שהמכשפה אמרה שיצאו... שאני כן נשאית ואחותי לא. סתם. זה לא כל כך משנה, אבל רציתי לציין את זה כאן.