ספטמבר 2019
[קשה לי מאד לחזור לבלוג בגלל שלא הכל עדיין עובד כראוי, וגם כי נקטע הרצף הכרונולוגי ובעצם יותר מחצי שנה לא כתבתי כאן, וכזה, אני לא יודע מאיפה להתחיל. בינתיים ממשיך לפרסם פוסטים שנמחקו]
אמא, כשאגדל, למי איילל?
-תבואי לבקר אותי ותייללי לי.
וכשלא תהיי יותר?
-אז את כבר תהיי גדולה ולא תייללי יותר... ואולי יהיו לך ילדים והם ייללו לך, ואת תגידי להם שמותר ליילל, אבל רק לאמא. כי אמא יכולה להכיל הכל. ולמה את אוהבת ליילל?
כי אני עצובה לפעמים.
-זה טוב ליילל כשעצובים.
אמא, מה זה אומר "ליילל"?
-בדרך כלל רק חיות מייללות.
אז אולי אני חיה?
כל האנשים הם חיות, פשוט בדרך כלל על אנשים אומרים שהם בוכים, ועל חיות שמייללות.
האמהות של אמא שלי היא נשגבת. אם יש משהו שאעריך בה תמיד ולעולמי עולמים זה שהיא מקבלת את דמות הילד שבי ומדברת איתו בשפתו, בפשטות וברכות אליה הוא זקוק. אמא שלי היא לביאה אמיתית. צועניה פנקיסטית טרמפיסטית מדופלמת ואולי אין לה הרבה שכל בראש אבל מי בכלל צריך.
מה אתם רוצים להגיד לי
בתקופה הזו בחיים שלי, שהיא ככ מרגשת, ככ מפחידה ועם זאת בטוחה
שהכל משתנה
ושום דבר לא בטוח, חוץ מהאמונה
שזה בעצם מספיק
מה שאתם רוצים להגיד לי זה להאמין שהכל יכול ברגע להתהפך ולהשתנות ולהפתיע אותי לטובה
לא שעכשיו רע. גם אם צועד במדבר צחיח יודע שהמון מתרחש מתחת לפני השטח
ובדיוק העניין של ספרד זה אותן אותיות כמו פרדס- סוד פשט רמז דרש
וזה בדיוק העניין של הימים האלו, הרבדים השונים של המציאות בהם מתרחשים הדברים
והפשט הוא מדבר
אבל הדרש הוא מי תהום צוננים ובהירים, קרירים ומרווים, מנחמים וטובים, מלאים בכל אוצרות אמא אדמה הטובה שמכילה הכל
ואני לא דואג, ואני לא פוחד. בפעם הראשונה בכל החיים שלי אני לא פוחד
ולפעמים אני עדיין בוכה, ומדמם נהרות של דם עליך אהובי...
בדרך כלל ביחד עם הוסת בא גל ההתאבלות, כאילו הרחם שלי מדממת את כל מה שיכולנו להיות, את פרי אהבתינו שאיננו, אולי היה, ללא ספק היה, אולי בוסרי היה... ושוב עובר. הירח דק ומתמלא והלב והנשימה, להכל יש פעימה, גם לפרידה שלנו
אבל אני גדול יותר עכשיו... אני יודע לנוע ביחד עם הפעימה, כמו שלא מתנגדים לתנועת הסוס, כמו שהגשר רוקד עם הרוח כי אם היה נוקשה היה נשבר. אני יודע לבכות בלי להסחף לחור שחור ואני יודע גם להסדיר נשימה ולשוב לעצמי. פעם רציתי לשנות את השם לשובי אבל פחדתי ממידת החוסר שיש במהות השם, כי אם כל הזמן אני קוראת לעצמי לשוב אז איפה אני מסתובבת? מדוע כל הזמן מתרחקת? עכשיו אני חושבת על זה קצת אחרת. זה טבעי. זו אותה הפעימה... שובי מייצג את היציאה החוצה שהיא איננה מגונה ["לי זה ברור שברחתי בשביל שאמצא את דרכי חזרה"].. בדיוק כמו הקיץ שמאדה אותנו לכדי איבר חישה אחד ענק רק כדי להחדיר את חומו עמוק לעצמות שלנו שיאגר שם לימי החורף הקרים...
אז אני נע. וכששואלים אותי אם מתאהבים בי אני עונה שכן, וגם שאני מתאהב בעצמי.. ואני בוכה, ונינוח, ומתרגש וצוחק, ומרגיש מכוער ויפה וכל יכול אך לא כל-רוצה. אם הייתי רוצה הייתי יכול.
כותב בשנית לפני יציאתי למסע, לא תכננתי אבל ככה יצא. הרבה עולה בי בימים אלו. אני מוצף ומאד מוקף באירועים ואנשים והתרחשויות כיאה לימי הקיץ, ואני אומר לעצמי שזה בסדר, שזה טוב, שזה כמו בימי השבעה שהמתאבל כל הזמן עטוף באנשים, אז ככה אני עכשיו, אבל גם משתדל לאפשר לעצמי את הלבד שאני כל כך צריך ואוהב.
והחורים שלי ברגליים נסגרים פתאום אחרי עשרים ושמונה שנים בעולם, כמו שתינוקות נולדים עם חלק רך בראש
אז אני נולדתי עם זה ברגליים, לכן אני כל הזמן צריך לאזן את האדמה תחתיי
כי זה כמו חור שחור רק לבן ולבן זה כל הצבעים וזה וואקום דו צדדי וכל העולם עובר דרכי
אבל יש לי יתדות ויש לי עפיפון דהיינו אנטנה ועוגן ואני מוכן
אני מוכן להפליג בשוברת קרח סאמית ולזכור איך נולדתי באפריקה במסע הראשון שלי והתחברתי עם חזיר וסוריקטה וגור אריות וכל הג'ירפות והזברות הקיפוני במעגל קדוש ולא פגעו בי כשירדה השמש וצלילי החליל שקעו עימה ובלילה יצאתי עם סכין והסתובבתי כמו גנב מסביב לכל הבקתות כשמסביבי שאגות שחודרות הכל, מחפש צינור להשביע את מפלצת ההתמכרות שלי, ואיך צעקה עלי האמא הזמנית שלי שם, ואיך חלקתי שימוש עם הוטרינרית ואיך חלקתי חדר עם עכביש ענק וכשבאתי לברר אמרו לי שזה ג'ורג' ומאז ומעולם בקתה מספר 6 הייתה הבית שלו ואיך הייתי צריך להרגיש את המתח בין הסוואנה לבין מדבריות הקרח ופתיתי שלג בגודל של פילים אפריקאים קישטו את שיערי והקצוות התקרבו עד שלרגע כאילו התמזגו בלעו את עצמם הפכו את עורם והופס.. ובסוף החור הזה נסגר. הוא מתחיל להסגר עכשיו. אני מצליח לעמוד מולו, איתו, עזר כנגדו
הולך יחף לאורך נחל תנינים ויודע גם מתי תם הטקס, מתי לעצור ומתי להגדיל מינון
לעת עתה הכל כבר קרה. הכל עוד יקרה אבל עכשיו אני מרגיש שזה זמן ביניים, שיש חומרים לתקופה ארוכה
כל מה שאני מפחד ממנו כבר קרה
חוץ מדבר אחד, שעוד יקרה מתישהו
אבל בינתיים אני מסודר
הולך במדבר
יודע שיגיע הפור ואעבור מפירפור לפיכפוך מים חיים זכים ישטפו אותי אלוהים זאת תהיה מקלחת טובה
"אל תסתכלי אחורה כי הכל עכשיו בוער.. אין לנו דרך אחרת...ואי אפשר להשאר..."
תגובות
הוסף רשומת תגובה