חזרה לישרא! [וחזרה מפינלנד]
חזרתי מפינלנד
מרגישה שקרה המון אבל קשה לסכם במילים, או אולי מוקדם מדי, או פשוט לא זמן..
באופן כללי קורה המון. אני מרגישה שהתקופות שאני לא כותבת הרבה ולא נמצאת הרבה מול המחשב הן הטובות ביותר בחיי. החיים פשוט קורים. הם לא צריכים להתרחש לא דרך מסכים ולא דרך מחשבות.
בפינלנד הרגשתי את החיים שלי כאילו היו ציור, במובן הזה שהרגשתי חזק את היכולת שלי לבחור את הצבעים, ההרמוניות, האסתטיקות והדימויים שאני רוצה שימלאו את חיי, אלו שעושים אותי מאושרת. כמו שהדבר הכי קטן כמו הצבע של הנעליים החדשות שלי יכול לשמח אותי ולהרגיש מדויק ככה גם כל אירוע, כל משפט שבנאדם אומר לי, כל אינטראקציה...
כשישבתי עם וובה ליד המדורה והוא סיפר לי איך ההורים שלו אכלו דבק עצמות, ואיך צד דוב בקמצ'טקה כדי להכין קציצות, ואיך צריך לערבב את זה עם בשר איילים אחרת זה לא טעים... הרגשתי את הניצוץ הזה. הניצוץ הזה של רגע אותנטי שמרגיש כמו חיים. שמצטייר לי טוב בציור הזה שאני מציירת לי. חשבתי על חברת פוטוטבע שמוציאה טיולים לקמצ'טקה באלפי דולרים ואל מול זה חשבתי על וובה.
במשך כל הטיול גם ליוו אותי מחשבות על וטנן מהספר 'שנת הארנב' שאני כל כך אוהבת ועלילתו מתרחשת בפינלנד. חיפשתי עם העיניים שלי כל הזמן ארנבים ביער אבל למעשה ראיתי מעט מאד חיות בטיול. לקראת סופו הימים התחממו יותר והחיות התחילו לצאת.
למעשה עכשיו כשאני חושבת על וובה ועל וטנן פתאום מסתדר לי מדוע כשנחתתי בארץ ורק הוצאתי את האף שלי מהדלת של שדה התעופה ראיתי שם את דוד פתאום. דוד האקס שלי שלא התראינו ולא דיברנו כבר כמה שנים. האמת שנזכרתי בו פעם או פעמיים בטיול הזה פתאום, אבל לא משהו רציני, עלה במחשבות וחלף... והנה הוא הופיע, מזוקן מתמיד, בהומלס שיק שאני כל כך אוהבת. מקווה שהוא לא באמת הומלס. לא היה לנו זמן לדבר, אבל בהינו אחד בשני בשוק מוחלט וגמגמנו את השמות אחד של השני ואז הבנו שכן, אלו אכן אנחנו, וביקשתי לחבק אותו והוא הסכים ואז הייתי צריכה לרוץ כי חיכו לי. אני שמחה שפגשתי את דוד בעיקר כי זה גרם לי להזכר שאהבתי אותו באמת, למרות שזה היה קשר קצר ומשוגע וסבוך. אין לי איך ליצור איתו קשר. יש לי את המספר טלפון שלו עדיין אבל מפחדת לנסות... ואולי אין טעם. נזכרת שאולי הוא בין היחידים שעוד ראיתי בשנים האחרונות משתמש בטלפון ציבורי, כשכולם הסתובבו עם סמרטפונים. גם הוא דמות שכזו.. חי את חייו אחרת. לא יודע אם זה בחירה או נסיבות... מקווה שטוב לו בכל אופן ושולחת לו אהבה מרחוק. [הרי כל פעם שניסינו להתקרב שוב זה לא נגמר טוב.. כי הוא חתר לאיזו קירבה מחודשת בינינו ואני לא זרמתי..].. בקיצור. לא יודע. אני פשוט שמח שראיתי אותו ויכולתי לחוש שוב תחושה טובה כלפיו ולהזכר מה אהבתי בו.
הייתה גם את ניקי. ניקול הקטנה. טוב, לא כל כך קטנה. עוד כמה ימים 14. איתה חלקתי חדר והיא נערה טובה ומתוקה ומיוחדת שהנעימה לי את השהות שם מאד. הרגשתי לרגע כמו אחות גדולה למרות שכל החיים הייתי רגילה להיות הקטנה. יש לי ולה הרבה דברים משותפים והרגשתי איך היא נושאת אלי עיניים וחושבת שאני מגניבה וכזה רוצה ללמוד ממני ולשתות ממני אבל גם לא בקטע מוגזם, פשוט כזה לומדת ומאמצת לה..אם זה מחשבות או טעם במוזיקה. לא יודע. היו איתה שיחות מעניינות והכי משמח היה לשמוע ממנה שהיא מאושרת. אני חושבת שזה פעם ראשונה שאני נתקלת בנערה שכל כך טוב לה. בדרך כלל זה גיל ככ מסריח ואצל ניקי נראה שהכל עטוף ויציב ובמקום. ילדה שזכתה מגיל צעיר ללקט, לדוג, ללמוד לחתור בסירה.. ילדה שזכתה ללמוד בביה"ס שנותן חינוך ראוי... הרגשתי שהיא אמיצה לפחות פי 2 ממני, ונהניתי לתת לה להושיט אותי בסירה בזמן שאני צווחת מפחד, ולהציע רעיונות פרועים כמו להחנות את הסירה הרחק, בצד השני של האגם, ולטפס על ההר ולראות מה יש שם, בצד השני. נהניתי ללמוד ממנה גם, ולהיות מורה ותלמידה בו זמנית.
גם אני השטתי את הסירה מעט ואפילו התנסיתי בדיג, ופעם אחת יצאתי עם סשה-לי, רק שנינו, ותפסנו זאב נהרות. זה היה שיא של ממש וכשחזרנו כולם הריעו לנו כאילו היינו גיבורי מלחמה. סשה לי זה קוריאני אחד שקצת התאהבנו נראהלי, אבל כאילו, לא בקטע כזה, סתם פשוט משהו בנשמות שלנו התחבר ובילינו הרבה ביחד בטיול הזה. הרגשתי חזק את מחסום השפה, אבל בכל זאת הצלחנו להתחבר ולתקשר איכשהו, והרגשתי שיא המגמגמת ומטומטמת לפעמים וכמה שזה קשה לי לא להצליח לדייק במילותיי, כי בעברית זה ממש חשוב לי ואני מקפידה על כך, ושמה הכלים שלי היו ממש מוגבלים... דיברנו רוב הזמן אנגלית ומדי פעם פיסות רוסית וכשהתעצבנתי ממש שכלום לא הולך אז פלטתי מילה או שתיים בספרדית כדי להרגע חח.. גם התאהבתי בילדים שלו שהיו שם איתו, כוכבים מיוחדים במיוחד שלא אספר כאן עליהם. היו גם אורחים מבלגיה שהיה קל מאד להתאהב בהם, וגם בחור ישראלי שכותב מחזות זמר מה שהוליד כמה ג'אמים ממש משמחים סביב המדורה מדי פעם, עם הגיטרה שלי והיוקלילי של ניקי.
אספנו לפי דעתי מעל 20 קילו של פירות יער ולפחות 10 קילו פטריות. אכלנו בסך הכל שלושה זאבי נהרות ועוד הרבה דגים קטנים. עמדתי ליד וובה כשהוא ניקה אותם עם ידי הלוחם שלו, מסתכלת על כל תנועה ולומדת ממנו. הסתבר לנו ששניים מהזאבים היו בכלל זאבות.
בלילה שלייב וטיגי היו צריכים לעזוב נשארנו ערים עד מאוחר. אני וניקי שכבנו על האדמה והסתכלנו על שביל החלב שזהר מעלינו ועל הכוכבים הנופלים. אחר כך החלטנו להכנס לסירה בלילה. זו כמובן לא הייתה החלטה שלי כי אני פחדנית, אבל עם זאת סקרנית כך שזרמתי עם הרעיון הפרוע שלהם לשוט בחושך המוחלט הזה, בלילה בלי ירח באגם באמצע היער, בסירה קטנה וזוג משוטי עץ קטנים. זו הייתה חוויה מיוחדת כל כך כי המים שם כמו מראה והכל משתקף בהם, מה שיצר חוויה חללית במיוחד, כששביל החלב והכוכבים השתקפו באגם ובעצם שחור מנצנץ הקיף אותנו מכל עבר בשקט המוחלט של היער... זה הזכיר לי את החוויה שלי בביקורי הקודם בלפלנד הפינית, שם לבן הקיף אותי מכל עבר, כשהים היה קפוא והשמיים לבנים ולא ראו ביניהם קו אופק.. והלבן הטהור הזה הקיף אותי מכל עבר כמו בסרט... הארץ הזו קסומה. את זה כבר ידעתי קודם.
קיבלתי טלפון מאישה אחת מקומית שגרה באולו והציעה לארח אותי למשך החורף כך שאוכל לצאת בכל לילה באופן ספונטני לשוטט תחת אורות הצפון... אני לא יודעת אם אנצל את ההצעה, אבל בכל אופן זה מדהים שהיא ישנה וזה בדיוק מה שרציתי. קונקשן בקוטב הצפוני זה תמיד טוב חחח...
ובכן... מה עוד אספר? הייתה חוויה מרוממת מאד, ובמישור הבינאישי אני מרגישה שגם כן קרה מה שרציתי שיקרה, ואנשים מסויימים ראו את הדרך שעשיתי, ושאני כבר לא האדם שהייתי פעם. כל כך רציתי שיראו אותי החדשה.. ששדי העבר יפסיקו לרדוף אותי כבר... אני מרגישה שהצלחתי. הצלחתי ביני לבין עצמי וגם הצלחתי שאחרים יראו את זה.
והנה אני בארץ, ועוד כשהייתי שמה בפינלנד כבר קניתי תרמיל של 38 ליטר, פונצ'ו נגד גשם וגרבי צמר, כי ידעתי שאין לי הרבה זמן בארץ להתכונן למסע הבא.
הא.... לוקחת נשימה עמוקה ולא מאמינה שזה אמיתי. אבל גם כן מאמינה. וכבר פחות מפחדת. האמת, מרגישה די בטוחה. בטח יבוא עוד גל של פחד ככל שהיום יתקרב, אבל הכל בסדר. אני שלמה עם כל ההחלטות הלכאורה פזיזות אך מהממות שלקחתי. אני מרשה לעצמי לקחת החלטות משמעותיות בזמן קצר בתנאי אחד- שהלב שלי רוקד משמחה והעיניים שלי נוצצות מהתרגשות רק ממחשבה עליהן, וכך היה. הגיע הרגע שאני יכולה לספר כאן את מה שידעתי עוד בפוסט הקודם אבל עוד לא רציתי לכתוב. אני יוצאת לספרד לבדי. רק אני ותרמיל קטנטן, מהגבול הצרפתי מערבה עד לשמש השוקעת, עד שלא יהיה יותר לאן ללכת. כ800 קילומטר עד לפיניסטרה המכונה סוף העולם, שם אשרוף את חפציי ואסיים את הטקס הארוך הזה שכל כולו היה בסימן התנשלות, מאנשים, משיערי, משמי הישן, מביתי, מהעבודה, מהחיות, מהבית, מהכל...
וחשוב לי לציין שזה לא אקט של ניתוק. אני עושה הרבה דברים ועוטפת את המסע הזה מלפנים ומאחור כמו סוכריה מתוקה, שיהיה לי מאיפה לצאת ושיהיה לי לאן לשוב. ממש יום לפניו אני בצפון בפגישה עם חבורת הגששים שתלווה אותי בשנה הקרובה, ובשובי מהמסע אהיה בהרי ירושלים עם חוקרי הציפורים. רגע לפני היציאה למסע אני עומלת לסיים לארגן את תיק העבודות שלי ולהוציא את כל מה שבישלתי בשקט בשקט על אש קטנה בכל השנה האחרונה, ככה שכשאשוב כבר יהיה איזה בסיס יצירתי גם, וגם במישור הזה אוכל להמשיך היכן ש[רק לרגע] הפסקתי.
האמת שלפינלנד לא לקחתי מצלמה אבל עדיין חזרתי עם כמה צילומים מהממים בפלאפון, והחלטתי שעל הזין שלי מה חושבים על כך במוזיאון. ואני יום אחד מצידי גם אציג במוזיאון תמונה שצילמתי בפלאפון. כי זאת אני! ומותר לי הכלללללללללל ווייייי
איזה כיף לא לתת לחארטה להגביל אותך...
אהה כן רגע כתבתי את זה בכלל כדי להגיד שאולי גם בספרד אצליח לתפוס כמה צילומים לא רעים. מהמרת על הרגע בכנסיה בסנטיאגו כשיכריזו עלי כצליינית מן המניין.. כחלק מהעיסוק של יצירותי בימים אלו במסורות/אמונות/קדושה/רוחניות/כישופים בני ימינו. אבל גם סתם כי בתכלס האסתטיקה כאן מעל הכל, מעל החיים אפילו לפעמים, או לפחות הגבולות מתערערים.. אם כי בסיטואציה עם זאב הנהרות זה לא היה בשם האמנות. זה דווקא כן היה בשם החיים, ואולי זר לא יבין אבל אם יתעקש אז אנסה להסביר.
האא... וואו.... איזה ימים מרגשים...
אשים כאן רק תמונה אחת מהטיול לבינתיים. אולי בהמשך עוד... לא יודעת. בכל אופן לא נראה לי שעוד אעדכן כאן ממש עד לשובי מהמסע הבא איפשהו בנובמבר...
וויש מי לאק, קוראיי, אם אתם קיימים! נשיקות עד העונג הבא 3>
תגובות
הוסף רשומת תגובה