צוהר

אתמול הרגשתי למאית שניה שנפתח בפניי צוהר אל אמת מיוחדת במינה. התמלאתי בוואו ופתאום הוא נסגר ונעלם ממני, כמו חלום שחולמים ולא זוכרים דבר חוץ מזה שהיה משמעותי. גם מבחינת זמן, הרי אומרים שחלומות הם בסך הכל כמה שניות, אבל כשמתעוררים יכול לקחת כמה דקות שלמות לספר אותן, ובחוויה הן יכולים גם להרגיש כמו כמה שנים. אז, לא יודע. דברים מאוד חזקים יכולים להתרחש בזמן-ארץ מאוד קצר.

 

ואם כבר אני עושה הפרדה בין ארץ ללא-ארץ זה מוביל אותי לדבר הבא שרציתי לכתוב-

 

חלמתי הלילה חלום. זה כבר הלילה השלישי שאני חולמת. בעצם כל החיים אני חולמת אבל לא בתקופות אבל. ממש לא חלמתי כמעט שום דבר בחודש וחצי האחרונים והנה שבים אלי החלומות, כבר שלושה לילות ברצף. בשני הלילות הראשונים אלו היו חלומות טובים ונעימים מאוד. הראשון היה בעיקר מצחיק בדיעבד אבל גם כייפי מאוד וסבב סביב בילוי עם חברים והשתטות. בשני הרגשתי אהובה מאוד, חבריי עשו לי מסיבת הפתעה שם למרות שכבר חגגתי. מאוד ריגש אותי שעל דעת עצמם הרימו משהו כזה לכבודי. הרגשתי בחלום מאוד יפה ואהובה והיה מאוד כיף והבעתי את עצמי בבטחון והרגשתי מאוד בבית עם האנשים. ואז החלום השלישי. מזמן לא היה לי חלום כזה. הרגשתי שהוא משמעותי מאוד, ומוזר. ככל הנראה מאלו שילוו אותי הרבה שנים.

 

בחלום הלכתי עם תרזה באיזה שוק ביוון וראיתי שמלה מדהימה מבד תכלת רך מאוד ועיטורים בלבן וורוד בהיר, בגזרת A, בגובה הברך. ליטפתי את השמלה והרגשתי את הבד ורציתי אותה מאוד. הסתכלתי על המחיר וזכרתי שאני צריכה לחלק ל2 בשביל לדעת כמה זה בשקלים. זה יצא בסביבות 100 שקלים. היו לו מידות שונות והחלטתי לקנות. תרזה אמרה שכדאי להוריד אותו ל70 שקלים כי היא מכירה כבר את האיזור ואיך העניינים מתנהלים.

כשאמרתי לו שאני קונה את השמלה לפתע אני מחדדת את מבטי ומבחינה שזה בכלל לא שמלה, אלא מכנסיים קצרים, ומהשמלה נשאר לו רק אחת במידה קטנה. עם זאת, יש לו טופ מקסים לבגד ים, ורוד בהיר עם לבבות וריפוד כמו שאני אוהב. ביקשתי ממנו עזרה לפתוח לי את הרוכסן בחולצה או משהו כזה והוא התנדב באופן מוזר להלביש עלי את הבגד ים. זה לא היה סוטה בשום צורה, הוא פשוט עזר לי לקשור אותו מאחורה. הבגד ים מצא חן בעיני ואמרתי לתרזה שמכאן ישר נצא לחוף להשוויץ ולהשתכשך.

 

יצאנו מהחנות והתחלנו לצעוד דרך איזור הררי ירוק אך מתחיל כבר להתייבש לקראת הקיץ. היו שם המון כבשים ופרות. לפתע ראיתי כבשה שיש לה חור קטן מתחת לעין הימנית, ומתוכו משפריץ כמו ממזרקה נוזל לבן, למרחק של לפחות מטר או שניים, ישר על הראש שלי. ניסיתי לברוח ולא משנה לאיזה כיוון הלכתי הנוזל הלך איתי. הבטתי לצד הנגדי לכבשה ועמדה שם פרה שגם ממנה השפריץ הנוזל. קיוויתי שלפחות זה לא נוזל מסריח ושיהיה לי קל לשטוף אותו. שאולי זה חלב אם שבאופן מוזר השפריץ דווקא מהפרצוף. ירדתי מההר אל הכביש וראיתי שם את תרזה שאמרה שגם היא התמלאה בנוזל המוזר בדיוק כמוני. עמדו שם עוד זוג בחורות. הבטתי לשמיים, הם היו תכלת עם עננים לבנים גדולים. בתוך ענן אחד פתאום נפתח צוהר לעולם אחר.

 

ראיתי שם ים וסירה קטנה. פלטת הצבעים הייתה שונה משל כל החלום ונראתה כמו סרט ישן. היה צליל כמו שמישהו שותה מתוך קשית ואז החלון נסגר. סיפרתי לבנות מה ראיתי והן אמרו התלהבו ואמרו שזה מטורף ממש. חשבתי לעצמי שהם צפו בנו עכשיו וניסו לדלות מידע, ולכן קרו ההפרעות הלא מתוכננות האלו עם בעלי החיים. האלוהים שלהם דיבר פתאום, ואמר שהוא לא מאמין איך האלוהים שלנו מנהל את העולם הזה בלי לצפות בעולמות אחרים, ובוחר בכך על אף שיש לו את היכולת לבחור אחרת. איך הוא נותן כביכול ליד המקרה ולרגש לתת את הטון במקום לאסוף מידע מעבר ועתיד וספירות שונות וליצור תמונה שלמה ורבת מימדים ועל פי זאת לעשות את החלטותיו לגבינו.

 

כשהתעוררתי חשבתי שאם היינו אלוהימים, אז אתה היית ההוא, ואני הייתי הזה, מה שלא מסתדר עם המחשבות שליוו אותי לפני השינה, עם הצוהר שנפתח ומיד נסגר עוד בעירותי, והצלחתי לדלות ממנו בכל זאת את הדברים הבאים:

 

"מודעות יתר זה קשה"

-"אני לא יודע אם אני לוקה בה. אני די מטומטם

אבל כן, יש עניין"

"לא חושב שאתה מטומטם, אתה שם לב להרבה דברים שקורים וזה מטמטם"

-"כן, אבל אני גם קצת מטומטם. לשמחתי זה גם מה שמאפשר לי לתפקד

כלומר, הטימטום, יש לו ערך. ככל שאתה פחות מטומטם [=מודעות יתר] ככה אתה משתתק. כלומר בעצם זה סבבה עד שזה נהיה לא סבבה.

 

חשבתי על זה שהוא פריק של אינסוף אפשרויות, הוא כאילו רוצה לטעום מהכל, זה ממש תשוקה לא שפויה אצלו להשאיר את כל האופציות פתוחות

ואצלי בדיוק הפוך. אני מצטמצם באופן מסויים. אני בוחר משהו ואם אני מצביע עליו עם חץ אז הוא רק מתחדד ומתחדד

כלומר אני בוחר משהו אחד ומעמיק באמאמא שלו

ויש בזה משהו על פניו "מטומטם"

כלומר, מאוד מקטין ראש

כמו למשל שאני באותה עבודה, ובערך היחידה שהייתה לי בחיים, כבר 10 שנים

כמו למשל הרצון שלי להתמסד עם אדם אחד ולחיות איתו את חיי

כמו שזה שאני באותו הבית ולא עובר ממקום למקום.. זה בא לידי ביטוי באמת גם בדברים הגדולים בחיים שלי אבל גם בקטנים מאוד, התכונה הזו

וחשבתי על זה בעבודה קצת, ועכשיו זה פתאום מתקשר לי בהקשר של המטומטם והמודעות יתר

שאני מוצא ערך ממש רב בהתמקדות. בצמצום ולאו דווקא התרחבות.

בעצם אני מרגיש שזה היינו הך

שמה שתמצא בעולם ברחב ובאינסוף האפשרויות אתה תמצא גם בגרגר של חול, במולקולה, באטום

ומאחר וזה היינו הך היית יכול להגיד, אז מה זה משנה, מה ההבדל אם ללכת לכאן או לכאן

אבל זה משנה.

כי הצמצום מאפשר משהו שההתרחבות אינה מאפשרת

והמשהו הזה, אני עדיין לא יודע איך לנסח אותו. אבל הוא קסום מאוד. ואני מרגיש שבמובן מסוים צריך הרבה יותר "חכמה" [במרכאות כי זו לא המילה המדויקת, לפחות לא במשמעות המקובלת שלה] כדי למצוא עולם ומלואו בגרגר של חול, מאשר בטיול מסביב לעולם

וכשלומדים את המיקרוקוסמוס, אני חושבת זוכים להבנה עמוקה של משמעויות. להבנה של הומאופטיה. של כוחם של הדברים הקטנים. של דקויות ומהויות.. בעוד בעבר השני נחשפים לדימויים עזי השפעה ונשחקים. הסבילות יורדת [כמו בהתמכרות] כשבתמונת מראה הרגישות לפרטים עולה.

לא יודע אנשים מתפזרים בתירוץ של ראש גדול או רוצה לאכול הכל

ובעצם ה"טימטום", הפשיטות, אנשים שגדלו כל החיים באותו הכפר והמשיכו לגדל את העצים או העיזים של המשפחה שלהם, תמיד זה נראה לי כה צר, ועכשיו אני פתאום מבין- לא

זה לאו דווקא צר. זה רחב לצד השני."

 

[כמו כן, בעקבות החלום חשבתי כמה זה קשה ויכול לחרפן כשכל הערוצים פתוחים ונחשפים למידע מיקומים אחרים, וכמה זה בעייתי כשהפרשנות והעיבוד של המידע הם לא מדויקים, כי לא באמת יש לנו כלים לקלוט את זה, ועדיין יש אנשים שנולדים עם קולטנים, ואז זה נשמע כמו רדיו בלי קליטה טובה, וקקפוניה כלל יקומית, ואז, אלוהים שישמור, הפרשנויות יכולות ללכת רחוק מאוד, כי אם טלפון שבור בין אדם-ארץ לחברו מתעוות לגמרי, אז מה קורה בטלפון שבור כלל-יקומי?]

 

התעוררתי מהחלום הזה בסביבות 5 בבוקר. אני חושבת ששמעתי את תרזה יוצאת מהבית. לא היה לי כוח לצאת מהשמיכה למרות שעוד רציתי לחבק אותה ולתת את ברכתי ותודתי להמשך מסעה. היא כתבה לי מאוחר יותר שהיא כבר על המטוס ונשמתי לרווחה.

 

הצלחתי לארח, הפעם בלי להיות חסר נימוס, וגם בלי להיות מנומס באופן אלים ולזנק על אורחי עוד לפני שנכנסו לבית ולצעוק "רוצה תה?!!?". אני חושב שהייתי פחות מגושם תקשורתית מתמיד, אם כי ברגע שהצעתי לה ארוחה עדיין הייתי קצת מגושם, כשנתתי לה צלחת ואמרתי לה Feel free והלכתי להעמיס לעצמי. כלומר לא יודע. אני חושב שזה סבבה לתת לאנשים להעמיס לעצמם, אבל הייתי צריך לחכות רגע שהיא תעמיס ולא לזנק על הסיר כמו חזיר רעב. אלו הרגעים שאחר כך אני אוכל את עצמי עליהם וחווה אותם בצורה מחודשת ברוטב חרדה וביקורת עצמית. בסדר, זה גם קרה לי פעם עם התה והפעם לא זינקתי כמו דפוק. אז לומד. ומאוד רוצה לא לשנוא את עצמי ברגעים שגם ככה קשה לי. ולהיות גאה בי. אף אחד לא יודע מבחוץ כמה קשים לי דברים מסוימים.

 

פתאום קלטתי את זה אתמול בעבודה כשסיפרתי שאני לא יוצאת מהבית בלי קלונקס חירום בארנק והן מאוד הופתעו לשמוע. אה, כאילו, זה לא ניכר שבאמצע סיטואציה רנדומלית אני פתאום מתחילה לרעוד, להסתחרר, לראות שחור ולא להצליח לנשום? היי, בכל אופן אתמול כשזה קרה הצלחתי להשאיר את הקלונקס בארנק. לאחרונה אני מצליחה יותר בעניין הזה, וזה מזל, בגלל שאני בסטרס נוראי. ואמנם יש לעשות הבחנה בין סטרס לחרדה [כן? יש? זה לא שחור לבן בעצם] אבל עדיין הסימפטומים דומים, הקושי להתרכז, קושי לנשום וכדומה. זה מלווה אותי הרבה בימים אלו, בעיקר סביב עניין מעבר הדירה ואי הודאות שבעניין. דבר אחד לפחות מתחיל להתבהר לי, והוא שגם אם נעזוב את הישוב אני חושב שאני רוצה להשאר באותה העבודה, גם אם זה יהיה כרוך בנסיעות. וזה נעים שדברים מהסוג הזה מתבהרים...

 

זה קשור למחשבות שהזכרתי כאן קודם, עם גרגר החול. 10 שנים אני שם בעבודה עם קבוצה קטנה של נשים, ורק עכשיו אני מרגישה שמתחילה לרדת קצת לעומק הישויות של כל אחת מהן, ולהבין את המפגש הקארמתי המיוחד והעמוק שיש בינינו, וכמה עוד יש לגלות. אני אוהב את זה שזו תמיד תנועה דו כיוונית- ככל שמגלים, מגלים גם כמה עוד נסתר.

 

לגבי החלום, תחושותיי אחריו, וכביכול הסתירה שלו למחשבות שדליתי מצוהר העירות- אני עוד לא יודע כלום. בחיי. אני אפילו לא בטוח מה כתבתי כאן ומה אני מרגיש לגבי זה ואם אני מסכים עם עצמי. זה היה הברק ואחר כך יבוא הרעם. אז הכל הירהורים והכל בערבון מוגבל ולכן גם כתבתי שככל הנראה החלום הזה ילווה אותי כמה שנים, כי אני מרגיש שהוא נושא בתוכו משהו גדול ומשמעותי מאוד. האמת, שפתאום אני מזהה איך שני הקצוות האלו מתקיימים בי, הזום אין והזום אאוט, ההתפזרות וההתמקדות, וזה נותן לי רמז עמום שמשרה שלווה על הלב לגבי איך למצוא את האיזון ביניהם.

 

 באופן כללי לאחרונה אני מרגיש פיסות בשר שלמות שנתלשות ממני בהקשר ההתנשלותי. אני נותר זך יותר ויותר וקצב חילוף החומרים מהיר, ועם זאת העיבוד מרגיש איטי לפעמים כי אני ככ רגיש ובא לי לצעוק "רגע! תעצרו הכל!" ולעשן איזה סיגריה, איזה משענת קנה רצוץ מתוקה, ולבכות על כל ענף ונוצה ששחררתי.

עריכה:

 

אההה הנה מתחיל ליפול האסימון

תפסתי עוד קצה חוט מהחלום/ן

אני מבין פתאום שדווקא התנהלות האל שלנו בחלום שלי, שנתפסה בעיני כנשגבת [בניגוד למבטו של האל השני] היא לא סותרת את הגישה שתיארתי לפני כן עם גרגר החול וההצטמצמות. להפך, היא פועלת בדיוק על אותו עיקרון, של לא להשתמש בכל הקלפים שלך למרות שהם ישנם, ועוד דווקא את אלו החזקים לבחור במודע להשאיר בצד. אני חושב שהרגשתי שאני האל שלהם ולא שלנו בגלל שאני מרגיש שיש לי עבודה לעשות בנושא. כלומר, יש משהו מאוד עניו, מאוד לא כוחני, מאוד סומך- בהתנהלות של האל שלנו, לעומת האל השני שאצלו "כל האמצעים כשרים", כל הקלפים בשימוש, כל האופציות פתוחות. והחלום בא להצביע לי, שאני בדרך נכונה, אבל עם זאת להאיר לי על המקומות בהם אני מרגיש חוסר בטחון, ומשתמש באמצעים שהם גם כן מגושמים בדרכם, איפה אני משתמש בכוח במקום אמונה[?], למרות שהפשיטות לגמרי מספיקה כדי לסגור את כל הפינות לנהל עולם שהוא לא פחות ממושלם. בדיוק כמו שאפשר לנצח בדורק בלי קוזרים. סליחה על הדימוי המוזר אבל הייתה לי תקופה שניקזתי את כל פילוסופיית הקארמה והגורלות לכדי משחקי קלפים ורציתי לעשות על זה דוקטורט. לא משנה. יאיי! איחרתי לעבודה כדי לכתוב את זה אז ביי

 

 

---

 

 

עריכה 2, תהיות בעקבות החלום לגבי אנשים רגישים, וגלישות חרדתיות שלכאורה יכולות להראות פסיכוטיות

 

אני תוהה מה גורם בעצם לאנשים מאוד רגישים עם קולטנים לעולמות אחרים להרגיש שהם מאבדים את השפיות? למה בסופו של דבר זה מקבל צורה של חרדה, למה זה כל כך מטמטם? מניחה שזה קשור בסופו של דבר לתרבות שאנחנו חיים בה. זו לא תרבות רוחנית. זו תרבות מטריאליסטית. אף אחד לא מכין אותך לזה שיש עוד ישויות, עוד צורות קיום, עוד דרכי תקשורת שאינן מילוליות.. אתה בא עם זה, וזה לא רגיל, רוב האנשים לא ככה, אף אחד לא מכין אותך ואין לך איך להתמודד עם זה. יותר מזה, זה נתפס כשיגעון. עכשיו, אתה גם לא יכול לבוא לילד קטן בן 9, 10, 15, לא משנה.. ולהגיד לו- "וואלה הישויות שראית אתמול הולכות ברחוב/ שדיברו אליך, זה היה אמיתי, הכל אמיתי", כי הוא עוד יותר יתחרפן, כי אין לו כלים להכיל את זה ולהבין את זה, ואפילו לפרש את זה כראוי.

 

אני לא מציעה שיטת טיפול אלא נקודת מבט שאומרת ש- אוקיי, זה יכול להיות אמיתי, לילד יש קולטנים למידע שלרוב האנשים אין, אבל מאחר והוא בא עם הארגז כלים ה-ככל הנראה מאד דל להתמודדות עם זה, ועוד גדל בחברה ובתרבות הזו- זה מקבל צורה של חרדה איומה, ומה שצריך אולי לתת לילד כזה זה כלים איך להתמודד. לא להכנס איתו למה אמיתי ולא אמיתי ופילוסופיות, כי זה גדול עליו. אבל כן לתת לו דרכים להרגיע את עצמו כשזה קורה, ולהבין אולי בשלב בוגר יותר איך לעשות את המיון הזה של מה תוצאה של הכלים הדלים שיש לו כדי לפרש את כמה שהתודעה שלו רחבה.. מה קלטתי נכון, מה התעוות בדרך, מה אני יכול לעשות עם כל המידע הזה? האם יש משהו טוב שאני יכול לעשות עם המידע הזה או שזה מסתכם נטו בלהתחרפן?

 

אני מגיל מאוד צעיר ידעתי שיש לי כוחות מיוחדים, שלכולם יש פוטנציאל אבל לא כולם מכירים בכך ורוצים לעשות בזה שימוש. התאמנתי על כישופים, תיקשורים, משחקי תודעה.. מגיל צעיר מאוד. בגיל 12 הבנתי ביני לבין עצמי שאחת ממשימותיי בעולם היא לחזק את האמונה של אחרים לגבי קיומן של ישויות אחרות, לא פיזיות כמונו. בחזרה שנה אחורה, בגיל 11, קיבלתי את התקף החרדה הראשון שלי שכלל רעידות של ממש וראיתי דמויות באותה תקופה בבית וכו'. אני חושבת שאם היה לי ליווי רוחני נכון ומותאם גיל הייתי עוברת את זה אחרת. יכולתי אפילו להרגיש מועצמת מכך אולי, ולא לקחת את זה לכיוון של שגעון, אלא פשוט נקודת חוזק ועוצמה. תחום עניין. לא יודעת. אוף. שוב צריכה לצאת, אבל היום הזה מלא בתהיות מעניינות אז מדי פעם עורכת את הפוסט ומוסיפה. 

 

עריכה אחרונה-

כתבתי כאן הרבה, לגבי העבודה עם ילדים רוצה להסתייג ולהגיד שבעיקר זה חי בי כשאלה כרגע ושבאמת אין מתכון. לא יודע. אולי איזו אינטואיציה ברגע האמת. אולי אפשר גם לחשוב ולהתפלפל, אבל לא יודע כמה זה עוזר במקרים כמו...ובכן, בני אנוש. בשר ודם. עולם שלם וחד פעמי. מצד אחד רשת ומהות משותפת וזה כן משהו שלוקח בחשבון, אבל מצד שני... טוב לא יודע ביי