היום הלכתי ביער עם חבר והוא שאל אותי אם אני מזהה איזה צמח מסויים ועניתי שיודעת מאיזה משפחה אבל לא את שמו, והמשכנו ללכת והיו עוד רבים ממנו ופתאום נפל לי האסימון מי הוא כי הוא היה דומה לאיזה בנדוד שאני מכירה, למרות שאותו עצמו מעולם לא ראיתי. זה פשוט היה חייב להיות הוא. זיהיתי את המהות, את החוקיות, וזה שימח אותי להרגיש עמוק בכל הגופים שלי איך זה שחוקיות הופכת להבנה עמוקה.
חשבתי בימים האחרונים על העניין והעיסוק שלי במיומנויות השרדות. ידעתי שזה רק משל לתהליך הרבה יותר עמוק, והיום עוד כמה קצוות פרומים התחברו לי בנושא הזה. אם ברוחי עלינו כאנושות לאבד את מיומנויות העבר וללמוד אותן מחדש אבל כשאנחנו כבר אחרים וחופשיים אז המשימה שלי כאדם שעושה דרך רוחית היא ליצור לי בסיס של חופש ושל לב אוהב, בסיס איתן, כדי שביום שאאבד הכל, יהיה לי סל טוב לאסוף לתוכו מיומנויות ישנות-חדשות. במובן הזה העיסוק שלי במיומנויות השרדות הוא משל למסע הרוחי של פרט אנושי שמצד אחד יודע שהכל יקרוס ומצד שני יודע שזה לא בשליטתו והדבר היחיד שבשליטתו זה להכין את עצמו, וגם אם נסתכל על זה בקטן ולא בגדול, אז מליון פעם מתים וקמים והספירלה היא אותה ספירלה אבל כל פעם כשאתה באותה נקודה אתה בעצם קומה אחת למעלה, ועיקר הדרך היא בחדוות העשייה, סקרנות, למידה, ולשמח את עצמינו.
אני שמח. אני שמח ודואג ולחוץ בטירוף ויש לי בחילה וגם יש לי מלא מלא דברים טובים שמחכים לי ואני גם עצוב ודואג ומוטרד ונקרע ומתאחה, ואני מרגיש שזה נחמד שאני מסוגל להרגיש את כל אלו יחד בלי שיסתרו אחד את השני או שאחד מהם ישתלט על הכל, ויש תנועה עדינה ולכולם יש מקום, ואני בוכה ולא נבהל מעצמי, ואם אחרים נבהלים ממני אז אני אומר להם שאין מה להבהל, שהכל בסדר, שאני רק בוכה, שזה טוב בעצם, שזה לא אומר שום דבר, שזה לא אומר שאני בהתנגדות למציאות או למה שקורה לי, למרות שזה אולי קשה או כואב. להפרד זה כואב. להפרד מכל כך הרבה בו זמנית זה כואב פי כמה. אבל אני לא רק בכאב, ואולי מחר אתחיל בטקס ההודיה, שצפוי להמשך זמן מה.
אז אמרנו- סיום לימודים. מוסקבה. לשנות שם בת"ז. לארוז. מעבר דירה. סיום עבודה. טיסה לפינלנד.
חושבת כל מני תכנונים אבל גם קולטת מה מתרחש וכזה חחחחחחח אוקי אני סותם עכשיו ונותן לאלוהים לתת את השואו שלו.
תגובות
הוסף רשומת תגובה