קמצוץ
הכותרת של הפוסט הזה היא "קמצוץ" כי המון מתרחש. אני מביא כאן פיסות מכתבי בתקופה האחרונה, בסדר כרונולוגי. הישנות כבר ישנות ואולי אני מרגיש וחושב כבר דברים אחרים לגמרי. האחרון הוא מה שאני מרגיש כעת. הנה-
חשבתי לעצמי מחשבה כשבאתי הביתה- איזה מיותר היה הביקור במוזיאון היום. ואז אמרתי לעצמי רגע בואי נבחן את המחשבה הזו בהנחה שכל מקום שאני נמצאת בו וכל סיטואציה הם מדוייקים ואלוהים בכבודו ובעצמו הביא אותי לשם
ואם בוחנת ככה, אז מה מגלה? משמעויות
ומה המשמעות של משמעויות?
אבל עבר כבר זמן מאז שהרהרתי באלו, שעה וחצי בערך. בינתיים בישלתי פתיתי-גורמה ומרק שהמצאתי לו הרגע שם- מש מוש, שזה בעצם מרק מש מושלם
והרהרתי על עוד דבר חשוב או שניים אבל גם הם חלפו
דיברתי היום עם שחר מהלימודים. לא ידעתי שהוא ככ משוגע. גם לא ידעתי שהוא יודע להתבטא ככ טוב מילולית בקול רם [זה שונה קצת מכתיבה]. כלאופן לא יודע הוא סיפר לי סיפור חיים משוגע ואני שמעתי סאבטקסט ואולי שמעתי לא נכון אבל הרחתי. אני מריח דברים כאלו. אני מריח איפה אנשים משקרים לעצמם.. כזה.. "עשו לי.." "שיקרו לי עבדו עלי.. הכל בגללם"... ומצד שני גם לקחתי הירהור מעניין מדבריו, לגבי האמירה הזו של האנאיי שבלי התוכנית יש רק בתי כלא מוסדות או מוות. וזה באמת הירהור מעניין. כי אני חושבת שאני כן יכולה בלי התוכנית. אבל בסדר. לא יודע. מרגיש שזה שוב עניין של צורה מול מהות, ושהוא נטפל אל הצורה ומפספס את המהות. מצד שני מי אני, אני לא מכיר אותו, ונדמה שהתהום שלו שונה משלי, עמוקה משלי, והביוגרפיה שלו קצת יותר קיצונית אם נסתכל על זה בגרף, ולא שביוגרפיות של אנשים הם פאקינג גרף אבל לא יודע.
זה היה מעניין להקשיב לו. אמר שבחר את האמנות כאילו שעל כף המאזניים ישבו בצד אחד היא ובצד שני הדת. כאילו שאמנות היא סוג של דת. אמר שבשביל זה הוא שם, בלימודים. חשבתי לעצמי שנחמד לשמוע שאני לא היחידה שבאתי להתרפא סוגשל. למצוא איזה עוגן. זה מתקשר לי אל ההיא שכעסה פעם אחת בשיעור בטענה שבאנו ללמוד שם טכניקה ותו לא. יא שרמוטה באתי ללמוד לדבר.
היה קטע אחד מצחיק ששחר אמר שאשתו לשעבר הייתה באכלנים אנונימיים וזה הרבה יותר קשה מאנאיי כי אתה לא יכול להתרחק מהסם. האוכל זה הסם. ובנאדם צריך לאכול. ואז כזה, לך תתמודד עם זה. כלאופן אמר שיש שם איזה קטע שמשאירים את הביס האחרון לאלוהים, ואמרתי לו שאני שומרת את הביס הכי טעים לסוף ועל הזין שלי לתת אותו לאלוהים, למה מי הוא?
חחח. זה הצחיק אותי. אחר כך זיינתי קצת בשכל על זה שאני הבת שלו ואני צריכה לגדול והוא כבר גדול ולכן הביס האחרון שייך לי. האמת שפעם שמעתי שבטבע דווקא ההורה אוכל קודם כדי להבטיח שישרוד כי אם ההורה לא ישרוד אין לגור סיכוי. זה מעניין לחשוב על אלוהים בהקשר שכזה. מה יקרה אם אלוהים לא ישרוד? לא יודע. אבל אני מוכן להכין שני ביסים הכי טובים, אחד לי אחד לו.
אתמול אהובי אמר לי שאני הכי יפה כשאני לא פוחדת שאני מכוערת. זה נכון. זה חוק. אני גיליתי את החוק הזה כבר אבל לא ידעתי שהוא פועל גם עלי כמו על כל השאר. זה מצחיק תחושת המיוחדות/שונות הזו. כאילו, למה שזה לא יפעל עלי אם זה פועל על כל שאר בני האנוש?
נגיד לאה. אנחנו קצת דומות, והיא בכלל לא מפחדת שהיא מכוערת, וזה יפה ממש בעיני, והיא נראית לי סקסית. ובכלל, שמתי לב שהטעם שלי בנשים לפעמים קצת דומה לי. אבל רק קצת. כי אני עדיין מכוער. אבל רגע אם לחשוב שאני מכוער עושה אותי מכוער אז אני מפספס את כל הפואנטה בלהיות יפיוף, והלוואי שידעתי בכלל מה כל האישיו שלי עם יופי. למה זו בכלל פואנטה.
בכל אופן אני שמח שיש לי את הפוטושופ ככה שאני לא צריך לנתב את זה להרס עצמי/הפרעות אכילה ואני יכול לרטש למוות בחורות מחוצ'קנות. אני מרגיש שזה פורקן טוב לכל השיט הזה שהצטבר בי. עדיין תוהה איך מרגיש לגבי זה, מצפונית, הכוונה. ואם רק ההפרעת אכילה שלי זה מה שמשנה, או של כולם, ואם כשאני מרטש ביוטי בטירוף אז אני באמת דופק אנשים בצורה כזו או אחרת. לא יודע. להדס המורה זה לא מפריע. אני רוצה לשאול אותה על זה. רציתי בשיעור אבל זה היה לפתוח חתיכת דיון והרגיש לי לא במקום. אולי באופן אישי אשאל.
אינפלציה לאהבה/ חומת חירום
תפילה-
ההולכים לאהבה בלב שלם הולכים אליה
גם אם רועד, עדיין בטוח
בטוח ברגע הזה, לא באף רגע אחר, שרוצה. שרוצה ללכת לאהבה
אהבה שהיא ורודה, לא כי היא מושלמת, כמו בדיסני
כי היא מתוקה, כי היא צוף, מים מתוקים, נווה מדבר
כי היינו צמאים שנים כה רבות
הולכים בתקווה, שותים, לא חושבים מה היה, מי הביא אותי למדבר הזה, כמה הוא שבר את האמון שלי, כמה עמוק פגע בי
הולכים חדשים. לא פוסט טראומה. היו פצעים. נותרו סימנים, אך הם ישנים, מטושטשים, ובוודאי לא מכתיבים את הדרך.
הולכים עם סליחה למי שפגע. לפעמים הולכים לאהבה של מי שפגע עצמו, גם זה קורה... אבל גם לפניו היו עוד צי של רוצחים, אנסים, גנבים וחיות רעות.
הולכים בידיעה שמגיע לי. מגיע לי טוב ואין שום סיבה שלא יגיע לי. גם אם פעם הייתי רע למישהו. גם אם אני מפגר או מפוזר או מוזר. גם אם מחר אסתובב ואלך. הלכתי במדבר הזה ואני צמא. מצאתי מים מתוקים, אני שותה...
היי שלום.
הרבה זמן.
הנני עדיין כאן.
נדמה לי שעברתי הרבה מכדי לכתוב כאן. החיים עצמם קרו, ממש קרו. אולי כשהם פחות קורים יש לי גם פנאי לכתוב. מה היה לנו? כל מני. הרבה.
מפגשים מחודשים עם עצמי, איתו... גילויים. דברים שאף פעם לא הבנתי באמא ואז גיליתי שקיימים גם בי. פחדים שצפו על שחזור זוגיות זוועתית כשל הוריי. תפיסה על חם את עצמי משליכה על הזוגיות שיט שלא באמת קשור אליה, ובאופן כללי תפיסה על חם את עצמי בכל מני מצבים, לבדי, בבית שהכי קרוב מאי פעם להקרא "שלי"... ועדיין רחוק. ועם זאת הכי קרוב.
וחברים שהם כבר לא חברים. הם הלכו. אני אף פעם לא הולך. תודה לאל שהלכו. לא צריך כאלו. כן, קצת כועס עדיין. אבל בסדר. ובעזרת השם שאדע גם אני ללכת, אם צריך. לפעמים צריך.
אני גדל. קצת מרגיש צורך לעדכן כאן אבל גם מרגיש שרק בדיעבד אוכל לספר, כמו שאי אפשר ללכת ברעידת אדמה חזקה מדי. זה נשמע דימוי קצת קשה, אבל מישל אומרת שרעידות אדמה זה כיף ואקשן, ואני אוהב את הגישה המרעננת הזו, במיוחד כשהיא באה ממי שברחה מצונמי אל ראש ההר וקפצה מחלון שהתנפץ בעת רעידת אדמה.
אני אוהב את מישל. הייתי רוצה אותה כחברה אבל אני מתבייש. מזל שהיא ביישנית פחות ממני ולפעמים מדברת איתי ומספרת את הסיפורים המופלאים שלה ואני רק מקשיב ומתפעל, כמו למשל על התה האהוב עליה- תה רויבוש צ'ילי מנגו. סתם, היא מעוררת בי השראה, אז רציתי לספר.
אולי בתקופה כזו שהרבה אנשים יצאו לי מהחיים וגם אני מאוד השתנתי ואני מרגיש שסוג של נולדתי מחדש ועדיין לא יצאתי לגמרי, כלומר הלידה עדיין מתרחשת, אז אני גם בוחן מחדש מי האנשים שמעוררים בי השראה. מי האנשים שנעים לי בחברתם. איזה אנשים הייתי רוצה כחברים...
עכשיו אני בבית ההורים. תכף אתקלח. אני ממש מעדיף להתקלח כאן כי הזרם חזק יותר ומשהו מרגיש חמים יותר, בכל זאת, גם כשהתנור כבוי.
אני ממש עצוב כשאנשים שאני אוהב עצובים או אומרים על עצמם שלא אוהבים את עצמם. חושב לעצמי האם אני אוהב אותי, יודע שכן אבל יודע שיכול עוד. רוצה לאחל לי ולאהוביי שנאהב את עצמינו יותר, שנמצא שמחה, חדוות עשייה ותנועה. אני מרגיש שמה שמכווץ אותי יותר מכל בימים אלו זה כאבים של אחרים. אני לא רוצה להתפרק מזה שאנשים שאני אוהב מתפרקים. אני חייב את ההפרדה הזו. אני רוצה להקשיב יותר טוב. לדעת להגיד את המילים המרפאות, לתת את החיבוק כשצריך ולשמוע בין המילים, בין השורות. לא להיות מפגר. להיות רך. חם. ולא לנטוש אותי. לדעת שאני שם קודם כל בשבילי, ובגלל זה אני לא לבד. וגם- לקבל כשנותנים לי מחמאה, לא להתפלא ולוודא שהבנאדם מולי באמת מאמין במה שאמר כרגע. אני טובה. אתה טוב. את טובה. אני אוהב.
תגובות
הוסף רשומת תגובה