שלוש שש שש אפס חמש

  נכנסתי לשירותים לעשות פיפי. חשבתי לעצמי איך זה שההורים שלי אוהבים אותי? הרי הם ככ רציניים ואני כל כך קטן ושובב, ואז הבנתי שזה בדיוק בגלל זה אני קטן וחמוד וחי ממש, אני מצחיקותם ומשמח אותם בנוכחותי, אני מעורר אהבה בליבם וזכרון ישן של פשטות ותום ושמחה נקייה מהדברים הקטנים, שטות ואז קמתי מהשירותים וניגבתי את הפיפי והסתכלתי על הנייר וראיתי שם את המחזור שלי ושכחתי בכלל שהוא קיים כי הייתי ממש בחוויה של ילד, ואז הרגשתי ילד אישה כזה.   קצת הופתעתי, לא ציפיתי לראות שם מחזור לא ציפיתי בכלל לכלום הייתי ממש ברגע ובתוך החוויה ישבתי על השירותים אבל בעצם קצת חלמתי בהקיץ ואז פתאום הדם הזה עורר אותי מהחלום   באופן כללי לאחרונה אני מרגיש שמאוד מחובר לילד שבי בקטע טוב, לא מדי, לא כזה שמנתק אותי משאר מה שמתקיים בי מהאישה, האם, הנערה, החיה, הזקן האינדיאני, המרדן... עכשיו הכדור בידיים של הקטן והקטן הזה, אומרים שגדול יהיה, אבל אני מרגיש שהוא כבר והוא משחק במיומנות שגדולים כבר שוכחים   אני רואה את הוריי, הם כבר מתעייפים הם הרבה יותר כבדים ממני בהווייתם, למרות שחרוצים ממני בעשייה מסוג מסויי...

פתאום אני חושב כמה אני טוטאלי ביצירותיי. בפרוייקט הגמר בתיכון חשבתי לתלות את עצמי שמה בתור פרויקט הגמר, שגופתי תהיה המיצג [מזל שלא עשיתי את זה, ובכל מקרה הוצאתי את עצמי להורג בדרך עקיפה באותו הפרויקט..] ועכשיו עם פרויקט הצילום גם סוג של ... עשיתי קאט. הרגתי חלק בי נפרדתי. ונולדתי מחדש הפרויקט הבא עם זאת אני חושב הולך להיות חי מאוד. בא לי משהו פופי טראשי האראג'וקו פימפי משו הפקת אופנה כזה שיני זהב וגלאם מכל החורים   היצירות ההן היו ארספואטיות במובן של התערבבו עם החיים עצמם. כבר לא היה ברור מה החיים שלי ומה האמנות. הגבולות הטשטשו. בעצם, זה תמיד היה ככה. גם כשהפסיכולוג שלח אותי לאשפוז וזה כאילו נגע-לא נגע בי. זה לא באמת ריגש אותי המשמעות של הסיטואציה, אלא שיש כאן פאקינג חומר טוב ליצירה. אז צילמתי אותו בסתר מדבר על מצבי העגום ושולח אותי לאשפוז תכף ומיד, והצגתי את זה כחלק מהפרויקט.   הרגשתי ככה גם כשעמדתי אז בתור בגהה, והאישה ההיא ציננה עצמה במניפה אדומה וכל האנשים בתור נראו כמו הבעטלרים מהסיפור של רבינו, לכל אחד חסר איזה איבר כזה או אחר, והכל נראה כה מעורר השראה. באותו רגע זה התבה...