עדכון קיץ מבולגן- סיני וכלמני

אז, למרות שלא באמת בא לי לכתוב אני מרגישה איזה צורך לעדכן כי זה לא קרה די הרבה זמן ובינתיים קרו מלא דברים. החיים קרו..

בסיני היה מדהים ממש, ומאז שחזרתי לא ממש הייתי בבית לרגע. מרגישה סוף סוף שבאמת יש לי חברים שיכולה לסמוך עליהם ושכיף לי ומעניין לי איתם. תחושה של שנה חדשה ומהממת וממש טובה מקודמתה בפתח. בעוד פחות מחודש אני נוסעת לשבוע לגלף ביער בצפון וזה מרגש אותי נורא. תחושה של שנת חגיגות, מעונג לעונג כזה. ברור לי שכששוקעים לאמצע שלה אז נהיה כבד יותר, אבל אני לא פוחד. אני מרגיש חזק ואחר. אני מרגיש חדש ובטוח בעצמי. גאה בעצמי שנתתי לעצמי בדיוק מופתי את כל תנאי ההחלמה להם הייתי זקוק. טוב, אולי גם אלוהים התערב. אנחנו צמד לעניין בכל אופן :)

עוד חזרתי קצת לים אחרי סיני לחגוג את סוף החופש [סוף החופש מהעבודה, כן? החופש הגדול באמת זה החופש שבלב שלי] והיה מיוחד מאוד. פעם ראשונה גיליתי את הסצנה המטורפת הזאת של הזולות על החוף בעתלית ולגמרי ארצה להרים משהו כזה בעצמי יום אחד, או לפחות להתארח שוב.

היום בפעם הראשונה מזה כחודש היה לי יום שלם לבד בבית! הימים בחוץ עייפו אותי ככה שהתחלתי ללכת לישון בשעות של בנאדם נורמלי, אבל איך אומרים? עייפים אך מרוצים. את כל היום ביליתי בשירים וריקודים, טיפוח של עצמי והצמחים, ומדי פעם הפסקות לאכול משהו.. זה היה קיץ טוב וממלא ושמחתי לרקוד אותו היום.

לאחרונה אני שמה לב לכל מני תחושות הומאופטיות שעולות בי, נעימות וגם קשות ומכווצות, ודווקא לגבי הקשות שמתי לב למשהו מיוחד מאוד- מיד אחרי שאני חווה אותן, אני מרגישה שמחה על עצם זה שאני חווה אותן, שאני מסוגלת לשים עליהן את האצבע ולראות מהצד מה מכווץ אותי, ומתוך כך גם לפעול בסיטואציה בידיעה שראייתי היא מאוד מסויימת כרגע, ולצורך העניין- צרה. כמו שנאמר- "בצר הרחבת לי" [תהילים ד']. דרך תשומת הלב לפרטים הקטנים האלו, לצרות ולכיווץ.. אני מוצאת התרחבות, נשימה, חמלה, סליחה..

יש עוד משהו שרציתי לכתוב עליו אבל העדפתי לכתוב עליו לעצמי בלבד, אבל כן אשים כאן ציטוטים של מישהי נפלאה במיוחד שעזרה לי במילותיה לעבור תהליך חשוב.-

"כשהייתי איתך, אהבתי אותך כל כך, ונזהרתי שלא להגזים, שלא נצא מאיזון, שלא נטבע. שלא תעזוב אותי, מרוב. כי לא תדע איך להיות עם מישהי שאוהבת אותך ככה עד התפקעות כשאתה אוהב אותה גם אבל עד נגיעה בקירות הרציונל, כשזה מפסיק להיות הגיוני. כשכבר לא הייתי איתך וכל מה שהיה בינינו הפך לזיכרון יקר מפז התחלתי להרשות לעצמי לחגוג, לקדש את כל עוצמת האהבה הזו, ליפול ולהתבוסס בתוכה, לשקוע, להישטף תחת המפלים שלה. כבר לא היית לידי, ולא היה לי מה להפסיד. ככה הרווחתי את כל האהבה שלי, את כל מה שהלב כל כך רצה וביקש להתמלא בו. אני עדיין אוהבת ככה, כשנזכרת בך ומתחברת למקום ההוא, ויודעת שדמותך היא ראי נקי לי וחף משקרים. יודעת כמה דרכך הצלחתי ועדיין מצליחה, להתמלא בכל עוצמות האהבה החזקות שבעולם. תודה על שבחסרונך כמו בנוכחותך האלמותית, תמיד ולעולם תמלא תפקיד כה חשוב זה בחיי, ואחריהם."

"בדרך אל הסליחה המיוחלת תצטרך לעבור דרך הכעס ולהרגיש אותו טוב... לקבלו ולהסכים לכאבו אחרת הסליחה היא שכלית ועוד ססמא רוחנית.. תסכים להרגיש כאב ולחמול על הילד הקטן והחמוד שבתוכך שנפגע ופגע ואין צורך להצטדק מותר לטעות וליפול( זה אנושי ) תן לעצמך חיבוק חם מהלב עכשיו תגיע הסליחה ככוונה וכפעולה ללא מאמץ וכחומר נקיון מבריק ומזכך."

"כשאני משתפת אותך, זוהי לא בקשת עזרה או הכוונה.
השיתוף שלי מולך הוא ריפוי ושחרור בשבילי מעצם זה שהוא יוצא ממני.
הוא לא הזמנה לנסות לשנות בי דבר.
כי בשבילי להיות איתי באמת, זה לא לנסות לשנות לי את החוויה או את הרגש.
אלא להישאר איתי שם.
לחבק אותי שם.
זה מה שהכי יעשה לי טוב ונעים בלב
זה מה שמחזק אותי באמת.

אני לא צריכה שיסכימו איתי.
וברור שזה נעים לי מאוד כשמסכימים איתי,
אבל אני בעיקר צריכה שיבינו, שיתמכו. בי.
זו הדרך שלי וככה אני בוחרת ללכת בה.
והיא לא צריכה להיות דומה לדרך של אף אחד אחר. "

"כשאני משתפת אותך בקושי או כאב שמתעורר לי מולך, זה לא קשור אליך, זה קשור רק אליי. אתה לא אשם. ההתגוננות וההסברים מצידך, ללמה היית "בסדר" ולא אשם, הם לא רלוונטיים באותו רגע (ואפשר להעניק להם אמפתיה ותשומת לב ברגע אחר), כי מה שקרה שהעלה בי מולך זכרונות ורגשות קדומים, כאלו עוד מלפני שהכרנו.. הוא רק התסמין והסיפור החיצוניים שנמצאים מעל פני השטח. וכשאתה לא לוקח את השיתוף שלי באופן אישי, כשאתה אמפתי אליי מבלי להישאב ולהזדהות עם הפצעים הרגשיים שלך, ומאפשר לי לשהות בחוויה הרגשית השורשית של הכאב, אתה עוזר לי להתרפא."

והנה קטע שנתקלתי בו מאת קארל ר. רוג׳רס- "כאשר אני מבקש אותך להקשיב לי ואתה מתחיל ליעץ לי, לא את שביקשתיך עשית. כשאני מבקש ממך להקשיב ואתה מנסה להשיב איך צריך להרגיש ומדוע, אתה ברגשותי פוגע. כאשר אני מבקש אותך להקשיב לי ואתה מרגיש שעליך לפתור את בעייתי, אתה מאכזב אותי, למרות שזה נשמע לא הגיוני. הקשב, כל שביקשתי הוא להקשיב, לא לפעול, לא לדבר, רק לשמוע בלי להגיב. אני יכול לדאוג לעצמי. איני חסר ישע, אולי חסר ניסיון והססן, אך לא חסר אונים. כשאתה עושה משהו למעני, שאני יכול לעשות בעצמי, אתה מגביה את חששותי ומנציח את מבוכתי. אולם, כשמקבל אתה כעובדה פשוטה שאני מרגיש מה שאני מרגיש, אפילו זה לא הגיוני, אזי, איני צריך לשכנע אותך ומתפנה להבין את המתרחש בנפשי, מוצא בעצמי את התשובות בתוכי. אז צצות מאליהן התשובות, ברורות ונהירות ואיני זקוק כלל לעצות, כי אני - אני. גם רגשות לא הגיוניים הופכים למשמעותיים, כשמבינים את שהם טומנים, את המקור ממנו הם נובעים. יתכן, שלכן, תפילות עוזרות לאנשים, משום שאלוהים מחריש, אינו מיעץ, אינו מארגן. הוא רק מקשיב, נותן לך לחשוב לבד את הדברים. לכן, אנא, רק הקשב . אם תרצה לדבר, בקש, חכה רגע לתורך ואז אשיב אני לך".

והנה משהו שכתבתי באמצע החודש, בדיוק כשחזרתי מסיני כדי להגיש את הפרויקט סוף סמסטר בצילום. [חברים שלי נשארו שם ואני חננה אז חזרתי כדי להגיש את הפרוייקט בזמן ולנכוח בשיעור.. טוב בעצם אני לא חננה וזה היה ממש שווה את זה! ובלי להתלהב יותר מדי אני יכולה להגיד שהפרויקט שלי היה בין הארבעה המוצלחים בכיתה. יש!]-

אחד הפחדים שלי בנוגע ליצירתי הוא שאעבור מסע פנימי עמוק ומיוחד בעת היצירה אבל זה לא יהיה ניכר למי שצופה בפרי. לפעמים אני מתחילה ליצור, עולה על הסוס הזה ופתאום הוא מתחיל לדהור, לוקח אותי למקומות שלא תכננתי ולא הכרתי, מקומות יפים, מעניינים, מפחידים, נסתרים וסודיים... לחזור חזרה ממסע כזה זה כמו לנחות מהחלל או מאיזה טריפ.

פעם אחת באיזה טריפ אני וחברה שלי נגזרנו איזה חצי שעה על פיסת נייר טואלט ומוללנו אותה לכדי פירורים קטנים בפליאה מוחלטת על היופי שבה. למחרת צחקנו כל כך כשגילינו שהכיסים שלנו מלאים בפירורי נייר טואלט שנראים כאילו מישהו לעס אותם... זה קרה לי עוד כמה פעמים, שמצאתי איזה אבן או ענף או גלויה סתמיים לחלוטין אבל עברתי איתם משהו משמעותי אז החלטתי לשמור אותם.

זה הפחד שלי עם היצירה, בין היתר. שרק אני אראה את היופי שבה, שהיא תהיה מן יצירה אוטיסטית, בועתית, שרק אני מבינה אותה ובשביל הצופה היא תהיה פירורי נייר טואלט.

צריך לדעת איך לתקשר את המסע הזה לכדי פרי בשל ועסיסי שהצופה ירצה לנגוס בו, ימשך אליו. ונדמה לי גם שיש לעשות הפרדה בין מסע שהוא לשם המסע לעומת מסע שבסופו צריך להיות פרי בשל, ולאחר שעושים הפרדה לדעת גם לקשור אותם יחד. [בהקשר של יצירה- יש הבדל בין סתם לשרבט/לעשות סקיצות/להפליג במרחבי התודעה היצירתית לבין לעבוד על פרויקט שמועמד להגשה/קהל/ביקורת. לא כל שרבוט הופך לפרי בשל, אבל כל פרי בשל מתחיל בשרבוט].

כשאני יוצרת אני חולמת חלום. כשאני חולמת זה עמוס, מלא בדימויים שרק אלוהים יודע מאיזה מעמקי אוקיינוס הם צפו. במהלך העבודה שלי על הפרויקט הרגשתי שכנראה אאלץ לתת למישהו הסברים, אבל איך אני יכולה לפרש חלום בעודי חולמת אותו? יש לי חלומות שרק 10-20 שנה אחר כך הצלחתי לעמוד על משמעותם עבורי, או לפחות לתפוס איזה קצה חוט.

העליתי את התהייה הזו מול המורה והתשובה שלה סיפקה אותי. חבל שאני כבר לא זוכרת מה היא, אבל מה שנשארתי איתו מדבריה היה שזה בסדר לבוא עם שאלות, שככה מתחיל מחקר. שאם אני יכולה להגיד מה מעסיק אותי אז זה בסדר.

גם זה קצת תסבך אותי, כי זה היה חלום עמוס, כפי שציינתי קודם. היו בו ניגודים, [זכרי מול נקבי, טוב מול רע, ילדי מול מבוגר, שחור מול לבן, לבוש מול עירום, היקשרות מול היפרדות, חיים ומוות...] היו שמלות לבנות, תחרות, מספריים, שיער כמשל, והיער שהוא ביתי ומכיל את כל מחול השדים והמלאכים.

מי שצפה בפרויקט שלי כנראה לא דמיין שבשביל להכנס לאווירה צפיתי במשך שעות בצילומי גופות מנהר הגנגס. לכאורה זה לא ניכר בפרויקט, שחלק מהעיסוק בו הוא העיסוק במוות, בפרידה, התנשלות ומטמורפוזה טבעית לעומת אחת אלימה... אני לא בטוחה שהצלחתי כל כך להעביר מה שרציתי, מצד שני, זה קשה כשאני בעצמי לא בטוחה מה רציתי.

לפעמים אני מקנאה באנשים שהחלומות שלהם לא עמוסים כל כך. אנשים שהיצירה שלהם מינימליסטית, כמו מישל. אולי בכלל- אנשים שהיצירה שלהם היא לא חלום. היא לא תת מודע מדבר אלא מודע. לפעמים גם לי יש כאלו, לפעמים זה מרגיש כמו רגעי חסד, חלום אחד צלול, רגע בהיר. ידיעה... אבל לפעמים גם החלום הפרוע ביותר מרגיש כמו חסד.

וזו עוד שאלה שחיה בי ומעסיקה אותי. אני לא אתיימר לשאול בכלל מה זו אמנות כי במובן מסוים היא משהו אחר לכל יוצר. ניסיתי פעם לנבור בשאלה הזו והמסקנה שהגעתי הייתה שאמנות היא בקשה לאהבה, אבל גם לגבי זה מסתייגת כעת, ובכלל, הבטחתי שלא לנבור יותר בשאלות גדולות שהיופי בהן הוא שכנראה ישארו חידות לנצח. אז אשהה קצת בשאלה, מה יש.

בכל אופן אז השאלה שלי היא מה האמנות עבורי. בשביל מה אני יוצרת? מה מעניין אותי ביצירה? האם בכלל עלי להתמקד ולהבין באיזו נישה אני או שאחלום לנצח? אמרתי לעצמי שאתמקד בצילום לעת עתה. נשמתי לרווחה ואמרתי לעצמי- "זה סוס קטן, רגוע, לא סיפור להשתלט עליו." ואז הסוס הפך לחד קרן והתחיל לעשות שטויות והצמות הן המושכות ותכף לא יהיו. העיקר לא להתנגד לתנועה. האא........

אתמול בשיעור התייחסתי לא רק לפרי שאנשים הגישו, אלא גם להתהליך, ובשלב מסוים מישהי צעקה לי מהעבר השני של הכיתה ש"כאן זה לא קבוצת תמיכה". גל של כאב פתאומי שטף אותי וכיווץ חזק מאוד. לא ציפיתי לזה. החזקתי את עצמי לא לברוח מהכיתה בבכי. אנשים בכיתה הזו לא יודעים שרק עכשיו אני לומדת לדבר. הם לא יודעים שמעבר ללימודי צילום עבורי זו זירת התנסויות חברתית ושאני מפגינה אומץ רב יחסית לעצמי, בכל פעם שאני פותחת את הפה, בכל הפסקה שאני לא מתחבאת בשירותים או רצה רחוק רחוק רק שלא יראו אותי.

יצאתי עם כולם להפסקה והדלקתי סיגריית-לשרוף-את-הכאב והזאתי דפקה שם נאום ש"מי שבא ללמוד בטכניון בא ללמוד טכניקה" וכל הדיבורים של מעבר לא באים לה בטוב. וואלה אני באה בשביל הרבה יותר מטכניקה. אני באה ללמוד לדבר ולהתרועע עם אחיי בני האדם, לראות אותם ואת מסעם ולעבור משהו ביחד, אני באה למסע אמנותי, אני באה להגשים חלום.

אתמול למדתי הרבה מאוד משיעור ההגשות. אני מאוד אוהב את המורה וחושב שהיא מעבירה ביקורת ובאופן כללי מלמדת בצורה מבריקה, נוכחת, מעוררת מחשבה, בהירה, ברורה, כנה, מלאת תשוקה וידע וממש נראה שנולדה לעשות זאת. מעבר לתוכן הביקורת עצמו הרגשתי שאני לומד המון לגבי איך בכלל נותנים ביקורת על צילום, על מה להסתכל, איך לרכך ביקורת קשה וכלמני. רציתי לשתות מזה עוד והרגשתי שאנשים רק רוצים שזה יגמר וחבל, כי בסופו של דבר חלק מלהיות צלם/אמן/יוצר זה גם לדעת איך להסתכל על יצירות ואיך לתקשר את מה שזה מעלה בנו מעבר ל"יפה", "לייק", וכו'...

לגבי הפרויקט עצמו, אני קצת מרגישה שלא רק שזה חלום. זה חלום בתוך חלום בתוך חלום.. איכשהו, המסע שעברתי סביב רעיון ההתנשלות באמת ניקה אותי במובן מסוים. לא עוד חטיפות אנרגטיות, ערפדים שותי דם, מניפולציות, רוקדים קונטקט ומטרידים מינית תוך כדי, חמדנות שמקורה חרדה, האחזות במה שמת כבר, מה נקי מה מלוכלך אצל מי הכוח..... האא.. זה אכן היה חלום עמוס. מזל שמתעוררים בסוף, והטבע עושה את שלו. מה שנושר נושר.

מצד שני זה לא מספיק רק לחלום חלומות, אז נסעתי לסיני להתאוורר קצת וכשחזרתי הרגשתי שהפרויקט הזה כל כך שחור. רציתי לגנוז אותו ולהגיש שלוש תמונות לבנות לחלוטין, כמו שצילמתי בלפלנד, כשלא היה הבדל בין הצבע של השמיים לצבע של הקרח. חדר לבן בבית משוגעים אבל הקירות לא סוגרים והמרחב אינסופי. ששש... אפשר לנשום... חלף הזעם, חלף הפחד... אני כאן.

הדימוי המרכזי בצילומים היה שיער, והוא כמשל למשהו שאני נאחזת בו למרות שכבר הגיע זמנו להתנשל. בצילומים עסקתי ביחסי הכוחות, בריקוד הזה, באנרגיות שמועברות בין אנשים, לפעמים ממש חטיפות אנרגטיות, מי אוחז במה מי לוקח ממי מי נשען על מי וזה כמו כדור כזה שעובר מיד ליד, לפעמים באלימות, לפעמים במלאכיות ורכות, ובסופו של דבר לא משנה כמה אני מנסה "לשחק" או לקחת שליטה על זה, זה כוח שהוא גדול ממני, זה אלוהים, וזה בא ועושה סדר בדברים, ואני מתנשל. בסוף אני מתנשל.

למשל, אם נדבר על זה כנשימה [שכשמוציאים את האוויר עד הסוף מתמלאת מעצמה], אז הצילום הזה הוא סוג של היפר ונטילציה, יעני, אני כבר מלא באוויר, ואני רוצה עוד. נשימה היסטרית [כשהשיער בתפקיד האוויר].

היו צילומים נוספים, כל אחד ניגש לזה מכיוון אחר... והצילום הסופי היה ההתנשלות. אני לא אעלה אותם לכאן לעת עתה.

ובאווירת סיני-

ודבר אחרון, כי ממש ממש מתאים ומתאר את החודש האחרון שלי [מתוך לוח השנה לנפש/רודולף שטיינר]-