חלמתי בלילה שאני אחרי זה. הסתכלתי אחורה על ציר הזמן, ראיתי את זה קטן ומתרחק ממני, נשאר בעבר. ראיתי אותי ממשיכה. לא האמנתי שזה קרה, שזה עבר, שאני כאן... שאני אחרי זה...

 

הימים האחרונים היו קשים במיוחד. שיא מסוים, אני חושבת. היו רגעים שעוד הרגשתי רע עם עצמי על כך שלפני כמה חודשים כתבתי כאן פוסט שהכותרת שלו הייתה "בנזודיאזפין אחרון לעונה" ובעצם הוא לא היה האחרון. שחררתי מזה בשלב מסוים כשהבנתי שזאת ההשרדות שלי עכשיו.

אז בסדר, היו עוד כמה ואולי עוד יהיו. השבוע האחרון היה נוראי במיוחד ובכל זאת אני חושבת שלקחתי רק פעם או פעמיים. בכל אופן בדרך כלל אני גם ממש נמנעת ממשככי כאבים וכל העסק אבל כנראה שהפעם הייתי צריכה להתמוטט עד הסוף.

 

את הימים האחרונים העברתי על אופטלגין סביב השעון, כדורי שינה, אנטיביוטיקה, וכדור הרגעה אחד ביום חמישי [בעצם שניים, אחד ב5 בבוקר ואחד בצהריים]. ההתפרקות החלה עוד ביום שלישי עם התקפי בכי. ביום רביעי לא משנה מה עשיתי ואיפה שוטטתי גם כן בכיתי בערך בכל רגע נתון ובחמישי פשוט מצאתי את עצמי מייבבת במיטה וצורחת לסירוגין מרוב כאב פיזי ונפשי יחד. הפיזי כאילו היה תירוץ כדי שאני אוציא את הצעקה הענקית הזו ממני. צרחתי בתירוץ של כאב פיזי אבל רק אני ידעתי למה אני צורחת באמת. אני חושבת שהעברתי ככה כ-3 שעות עד שהכדורים התחילו לעבוד ונרדמתי. את רוב הזמן מאז ביליתי במיטה. לא בכיתי יותר. בכיתי ביום חמישי את כל מה שהיה לי לבכות. אמא אמרה לי לקחת מנה כפולה של אנטיביוטיקה בתור התחלה ופחדתי ובכיתי וצעקתי שאני קטן. שאני לא יכול... היא חשבה שאני מתכוונת שלא אוכל לבלוע את הכדור כי אני קטן, אבל פחדתי שזה יהיה יותר מדי לגוף שלי, כל הכדורים. שאני אקיא או משהו. באמת סבלתי מבחילות וסחרחורות אבל אולי זה גם קשור לקריסה הנפשית או לזה שבקושי אכלתי.

 

היום בערב אכלתי לראשונה מאז ארוחה נורמלית יחסית. גם עשיתי קקי אחרי זה. נראה לי שהגוף מתחיל לחזור לעצמו. לא הלכתי ללימודים ולא הלכתי לעבודה והתעלמתי מכל קבוצות הוואצפ והייתי קצר לאנשים שפנו אלי, חוץ מחברים שהביעו התעניינות כנה לגבי מצבי ותמיכה. אני מריח מרחוק מאוד כשזה לא כנה או כשיש אינטרס.

 

חשבתי לעצמי על הקטע הזה שכבר חשבתי עליו פעם, שבנאדם צריך להתרסק כל כך נמוך בשביל שאנשים פאקינג יניחו לו, או בשביל שיהיה לו את הלגיטימציה להגיד להם 'תתאפקו שניה מוצצי דם מניאקים, אני לא כאן בשבילכם כעת'. לא אמרתי את זה במילים. אמרתי את זה בחוסר מילים. פשוט נעלמתי. הרשיתי לעצמי להעלם. חשבתי לעצמי כמה בשנה האחרונה הייתי נוכח גם כשהיה כל כך קשה. מגיע לעבודה וללימודים גם כשאני חולה, מתפקד בסיטואציות חברתיות על גבול ההתעללות ותמיד שומר על ראש מעל המים, תמיד בזן, תמיד באהבה, תמיד בנכונות... ודווקא עכשיו כשהיה שיעור כל כך חשוב בלימודים והשכרנו ציוד באיזה 400 שקל בשביל לבצע איזה צילום מזוין, ובדיוק כשהייתה מסיבת סיום בעבודה וכל האירועים הגדולים. בום. אני מת. אני מת ואני לא בא לשום מקום ואני גם לא נותן תירוצים לאף אחד. אני פשוט מת.

 

הייתי צריך את זה. גם הניקוי של הגוף היה לי טוב- ממזון ומטבק ומכל ההתמכרויות למינהן... כלומר, אולי הייתי על מליון כדורים, אבל כן התאפשר לגוף שלי ריפוי מרעלים שאני רגיל לטפטף אליו באופן קבוע.

 

ואז חלמתי את החלום הזה. חלמתי שאני אחרי זה. ואני באמת מרגיש פתאום שינוי, הקלה. אני מרגיש את זה קטן. מתרחק. נותר איפשהו על ציר הזמן ואני נוסע.

 

אני מבין פתאום שאנשים שמשכו אותי פעם, או תכונות, או דברים או מקומות, השתנו היום... אני מבין שהשתניתי. אני רואה פתאום יותר בבירור לאיזה כיוון אני מעוניין לצעוד, מה חשוב לי, על מה אני רוצה לעבוד...

 

מחר אני אחזור לאט לאט. זו הייתה חופשה אלימה. כואבת. בעל כורחי. כוח עליון ניסר את העצמות שלי כדי שאצרח את הצעקה הזו, שאבכה הכל ואהיה אחרי זה. אני לא יודע אם זה היה בנזודיאזפין אחרון לעונה וגם לא משנה לי.

 

רק להיום.

 

 

 

 

התלבטתי איזה שיר לשים כאן והחלפתי כמה פעמים, ואז פתאום נזכרתי בשיר הזה

שהכרתי בגיל 13. שלחה לי אותו בלוגרית מכאן, מישרא, בחורה בשם רעות שחזרה בתשובה

 

השיר הזה ליווה אותי תקופה ולא שמעתי אותו שנים. לא יודע איך עלה לתודעתי פתאום..

התחיל פתאום להתנגן... מרגיש שצליליו עוטפים אותי