לאיתי
היית לי עוגן אבל אני הייתי לי שטן ועל כן כשסיימתי להרוס אותי התחלתי להרוס אותך לא הערכתי את כל מה שנתת לי לא כיבדתי אותך ואת עצמי שתיתי את מה שנתת לי שתיתי לך את כל הדם כי הייתי על סף מוות, הייתי חייב מנת דם ופגעתי בך מאוד לא אדבר בכלל על כמה שפגעתי בי כי זו לא הנקודה שלי כעת
פגעתי בך ולמדתי בדרך הקשה מה עושים ולא עושים בחברות אמת יום אחד הלכת ולא הבנתי למה לא הבנתי למה אתה לא יכול לשמור איתי על קשר ידידותי שטוח ומסריח שסיפרתי לעצמי שהוא יותר מזה.. לא היה בי פנאי רגשי להכיל וגם לא יכולת להבין בשכל את עומק הפגיעה שפגעתי בך
אבל אמרת שאני פוגע בך. אז כיבדתי והלכתי. נתתי מרחק. הרבה מרחק. אמרת לי לא לחזור, לחשוב המון, וגם אחרי שאני חושב שאני מבין- לחשוב עוד. עכשיו, שלוש שנים אחרי, אני חושב שהבנתי קצת זה הרגע שבו אני אמור לחשוב עוד, נכון?
אני עצוב שאת השיעור העיקרי למדתי רק כשחוויתי בדיוק את אותה סיטואציה מהצד השני. מדהים כמה הקארמה מדוייקת. מרגיש אידיוט כל כך. רוצה להגיד לך שוב ושוב כמה אני מצטער. כמה אני מקווה שאתה סולח. כבר אמרתי מליון פעמים. היית טוב אלי. אני הייתי רע לעצמי ודפקתי הכל עם כולם. לא ידעתי איך להתמודד עם הסיטואציה הכל כך לא אנושית אליה נקלעתי. הרגשתי שכולם סביבי ארנבים ביוניים ולא הבנתי איך הם עושים את זה. איך הם מתפקדים- לא אוכלים כשהם רעבים, לא ישנים כשהם עייפים, לא מרגישים כשמשהו בהם מבקש להתרגש...לא פוגשים את עצמם.. בדיעבד אני מבין שהיה בזה מן האמת, אבל שאני חוויתי את זה שונה מכל האנשים, כי אני שונה. כי אין לי את המסוגלות וגם לא את הרצון לעמוד בציפיות הללו. יש אנשים שמסוגלים לעבוד משרה מלאה ועדיין לא לאבד את עצמם. גם עם זה היה לי קשה להשלים אבל זה כבר סיפור אחר...
לחץ לחץ לחץ אוטובוסים עשן תאריכים יום רודף יום ואני מתחבא בשירותים מתנדנד ברחוב משמיע קולות שומע קולות הכל נראה נושם והכל כל כך מת אלוהים הכל כל כך מת... אני מת... הלכתי לאיבוד ואלוהים בחר בך. אלוהים האמין בך שאתה מסוגל לשאת את מי שאני הייתי אז- קשת שנכלאה לענן שחור... סערה של הרס, כאב, בילבול, חוסר יכולת לחשוב מחשבה אחת רציפה והגיונית.
אני בעיקר מרגיש אידיוט שרק אחרי שהעבירו אותי את מה שאני העברתי אותך אני יכול להבין את חומרת העניין. ואני מרגיש בושה גדולה לבוא אליך כעת ולהתנצל בפעם המליון, ולהודות לך בפעם המליון על מי שהיית בשבילי אז, על כל מנות הדם, על המשענת שהיית, על כמה שהיית טוב אלי עד שכבר גמרתי לך את הדם ולא נשאר לך מה לתת ואז הלכתי, ביקשת ממני לשחרר אותך, להניח לך להחלים בשקט...
לפעמים אין לנו ברירה... לפעמים אנחנו נופלים לתהום ובשביל לא למות אנחנו נועצים את הציפורניים בדבר הכי קרוב אלינו...
עכשיו אני מבין שאחת הסיבות שכל מה שקרה לי בחצי שנה האחרונה קרה, זה כדי שאני אוכל למצוא בתוכי סליחה אל עצמי. חמלה אל מי שהייתי אז. למה הרבה יותר קל לי למצוא סליחה אליו? אולי בגלל שאני הייתי שם ויודעת כמה זה קשה ואני נותנת לו בעצם את הסליחה שהייתי רוצה לקבל, אבל לא רק מבחוץ גם מבפנים. היום בין היתר אני גם יכולה להגיד שכל מה שקרה בינינו [עם שניהם, אבל מתכוונת לראשון] שינה אותי מקצה לקצה. אולי הראשון התחיל תהליך מסוים שעכשיו נסגר. אני יודעת שהיום אני אדם אחר לגמרי. עצוב לי במובן מסויים שההוא פגש אותי בגרסה כל כך מכוערת של עצמי, אבל אין מה לעשות. אנחנו לא נולדים עם כל ההבנות והכלים, אנחנו לומדים אותם בדיוק ככה... וטעויות זה חלק מכובד ואולי הכרחי בסיפור הזה. אני שמחה לדעת שהיום הייתי עושה דברים אחרת. הוא אומר שגם הוא. אני גם רואה שהאפיזודה הנוכחית, עם כל הדמיון שלה לקודמת, היא כן יותר בוגרת ורגישה ומודעת לעצמה.
ביום שישי אני נפגש איתו כדי לסגור מעגל. אני מתרגש מאוד. אין לי מושג מה אני אגיד אבל אני שמח ואסיר תודה שהוא הסכים לראותי.
בנושא קצת שונה אבל לא לגמרי- אתמול הבנתי על עצמי משהו והיה לי חשוב לכתוב אותו כאן. הבנתי שיש לי קושי לפעמים להודות שנפגעתי, כי כאילו אם נפגעתי אז הבעיה היא בי ובגישה שלי ולא במה שקרה. זה כמובן לא כך. נכון, תמיד אפשר למצוא נקודות מבט או לנסות להכנס לנעליו של האחר, אבל עדיין זה לא מצדיק התנהגויות מסויימות או הופך אותן למכבדות/נעימות. אפשר לקחת דוגמא קיצונית כמו שאני אוהב [לא מתוך חיבה לקיצוניות, אלא כי היא ממחישה היטב מתוקף קיצוניותה]- למשל אם מישהו אנס אותי, אולי הוא משוגע, אולי אנסו אותו בילדות, אולי לא יודעת מה, ונכון, אני יכולה לעשות עבודה על עצמי ולרפא את הפצע שלי ואפילו לסלוח, אבל זה לא אומר שלא הייתה פגיעה. לפעמים יש לי מעצמי כלמני ציפיות "רוחניות" למינהן, להיות איזה בודהה, יצא לי כבר לכתוב על זה לאחרונה, אבל כל פעם זה פוגש אותי מכיוון קצת אחר. זה היה לי מאוד מעניין פתאום לראות את זה בבירור, ולהעריך את זה שהצלחתי להגיד 'היי, רגע, זה פגע בי', ולתקשר את זה, עם סליחה, עם אהבה, עם הבנה שהצד השני לא באמת יוכל להבין אותי, לא לעומק, לא עכשיו. ולקבל את זה, ולא לכעוס על זה [וזה בסדר אם מתישהו אני גם כן אכעס על זה]... באותו היום גם נתקלתי בסטטוס בפייסבוק של מישהי מיוחדת שאני לומדת ממנה הרבה, והיא כתבה שם שכשהיא מוכנה להודות שהיא נפגעה היא מתמלאת בבוסט גדול של אהבה לעצמה, וזה היה יפה והתקשר לי להבנה של עצמי על אותו יום... כי כשאני לא מודה שנפגעתי זה בעצם מאוד לא אוהב כלפי, זה מתעלם ממשהו קשה שקרה לי וזה רק מעמיק את הפצע... וכשאני מאפשר לעצמי להודות בזה ולראות את זה ולשתף את זה אז אני לא עושה לעצמי בחינות של כמה אני מתעלה על הרגשות הקשים שלי, אלא פשוט מרגיש אותם ונותן להם גם לחלוף כמו עננים... כשאני לא מרגיש אותם הם נתקעים. שמה בלסת, כשהיא ננעלת. ובברכיים. ובקמט שבין הגבות. ובקוצר נשימה...
וזהו.. רציתי לכתוב את זה.. לילה טוב
|
אפיתרפיהאז נשבר לי הלב ממש חזק בסדר? ונותרתי ממש פגוע גם אם אף אחד לא אשם גם אם בחרת שלא לבחור גם אם היו לך כמה טעויות לטעות אז לא תמיד בא לי להתעלות מעל זה לפעמים כל מה שאני מסוגל זה לשנוא ואני יודע שזה לא אמיתי שזה לא העניין שלא בזה העניין ולפעמים אני מרגיש שבשביל לגרד את עצמי מהריצפה אני חייב לטפס על מישהו אחר כמו אחרון האנוש המטונף, המצוי ללקק לעצמי את האגו קצת למרות שיודע שאני לא באמת בריצפה ושאני לא צריך ליקוקים מהסוג הנמוך דוגמת הציצי שלה נפול ושלי פאקינג ציצי מהמגזין אני יודע מה אני שווה ואני יודע שאין לי תחליף, כמו שלאף אחד אחר אין תחליף ואני יודע רוחניות, ואני יודע שזה בכלל לא משנה הגוף או השם שהרוח סערה הזו בחרה להתגשם דרכם כך או כך היא הייתה מגיעה כך או כך מגדל הקלפים היה נופל אז מה היא רוצה עכשיו, השדה, לנהל איתי משא ומתן? שלום? עשיתי מליון פעם שלום עם שדים האם אני מעוניין גם הפעם? האם אני מעוניין לשלח בה חצים? אינני מעוניין. גם כי אני מבין את ההשלכות ומבין שהיא אני במובן מסויים ושמי שאני משלח בו חצים זה כמו לשלח בעצמי, ואחרי הכל, מה לעשות, אם אני מתקשה למצוא חמלה אליה לפחות מוצא לעצמי וגם, אני מודה, האגו שלי [שבדרך כלל לא כזה נוכח בכלל] לא בכבוד שלו להסתכל עליה מלמטה להגיד וואלה את הרוח שנשבה ומוטטה לי את מגדל הקלפים שטיפחתי מגדל של הרס עצמי, תקוות שווא אולי אני צריך להגיד לך תודה בכלל. תודה שפירקת לי את המגדל המגעיל הזה אולי את בכלל לא שדה אלא מלאכית. אולי גאלת אותי מייסורי במובן מסויים תודה שהראית לי את האמת הכל כך מכוערת תודה שלקחת ממני את הגידול הסרטני הזה ומה את רוצה עכשיו? להתנצל? לא, חלילה, מה פתאום תודה לך שבזכותך נחשפה האמת המכוערת. הרוח נשבה דרכך ומגדל הקלפים החל לקרוס קלף אחרי קלף. ועדיין אני מלא בארס, ברעל, בכעס ילדותי ועדיין, אני רוצה לבטא אותו בדרכי שלי ולנבל את הפה כמה שבא לי עד שארגיש שזה כואב כל כך והדמעות יתפרצו כל כך והפצע ישטף ויעבור חיטוי כמו שרק דמעות יודעות ואלוהים כמה שזה שורף אז גם אם לא תגידי כלום, תודה שרק לראות את הפרצוף שלך הציף בי את כל הארס שזרם תוך שניות לכל חלקי גופי אפיתרפיה אני כבר מזמן צריך לישון ואני לא מאמין שבגללך אני ער שבזכותך אני ער בגללך זה מילה של אשמים וכבר הסכמנו שאין אשמים, נכון? אפילו השם לא אשם זה אנחנו, זה בחירות ואתה שבחרת לא לבחור
הבנתי היום שהכעס ששטף אותי אתמול מתכתב מאוד עם כל הסיפור הזה ודי נמאס לי לנסות להתעלות מעל הרגשות המכוערים שלי אני לא מלאך אהבה, אני לא אמא תרזה ואני לא שטן אני בנאדם
בפעם הבאה שתשמעוני מנבל את פי, דמיינו במקום המילים הקשות מנגינת נבל יפה ונוגה שקטה ומלטפת מנקה ושוטפת אל תאמרו לי די זה בסדר להזכיר שלא בזה העניין זה בסדר להזכיר לי שאני טוב וזה לא תלוי בדבר אבל אל תאמרו לי די הדי יבוא לבד כשיהיה די לדמעותי |
תגובות
הוסף רשומת תגובה