לכאורה יום רגיל
כבר כמה ימים אני בהצפה רצינית. שילוב של התפתחויות מואצות ומשמעותיות בעולם שבפנים ולו"ז עמוס. היום קמתי בבוקר ועדיין כשהייתי במיטה קיבלתי טלפון מחבר שהיה צריך את תמיכתי. היו לי מליון דברים לעשות וכשיש לי מליון דברים לעשות אני משתתק וכואב לי הגוף ומיוחד בתקופה כמו זו שהרגש מוצף לפעמים קשה לי להשתלט על כל המשימות ולהתחיל. אחרי שאני מתחיל [בדרך כלל בסידור המרחב וכתיבת רשימת מטלות מסודרת] זה כבר זורם.
בכל אופן ידעתי שאם אני אסע אל החבר אז אחרי זה יש לי לימודים עד הלילה ולא אהיה דקה בבית היום, ואני כל כך צריך את הזמן הזה בבית... אבל החבר זקוק לי. התלבטתי קצת מה לעשות והתשובה הגיעה בתוך ההודעה היומית של "רק להיום", שהמסר שלה היה- היום לא אתמרמר על כמה שאני עסוק, אלא אהיה אסיר תודה על כמה שחיי מלאים. פתאום זה סובב לי את כל ההתבוננות ואמרתי לעצמי וואי, איזה חבר מדהים יש לי. כמה אני אוהב אותו. איזו הזדמנות מדהימה יש לי ללמוד איתו על מהי חברות ולהיות שם אחד בשביל השני ברגעים הקשים. פתאום קלטתי שאנחנו מכירים כבר המון שנים ושזה חבר ממש מיוחד בשבילי. שעברנו המון ביחד ולמדתי ממנו המון.
התמלאתי בתודה על קיומו בחיי והרגשתי זכות שיש לי חבר שמרגיש שהוא סומך עלי מכל החברים שלו להרים טלפון ולבקש דווקא שאני אבוא, דווקא את העצה שלי ואת החיבוק שלי. נסעתי. בטח שנסעתי. באהבה...
השארתי לי חלון זמן קטן במיוחד בין זה לבין הלימודים כי היה לי מלא דברים לארגן, לארוז ולסחוב את כל השיט לצילומי סטודיו של היום, לאכול, להתקלח, להתיפייף... ואני מגיע הביתה ואני רואה את לילה, החתולה היפה והמתוקה שאני כל כך אוהב, בערך האחרונה שנשארה משבט חתולי הרחוב הענקי שגידלתי פעם... שוכבת בכניסה לביתי, גוססת. דווקא חתולה צעירה, גג בת 3. אמנם לא בריאה כל כך אבל צעירה. אמא לשני גורים שכבר קצת התחזקו ויודעים להגיע אלי ולבקש ממני אוכל יבש... ואני רואה אותה שם, נושמת בכבדות, מבט מזוגג, מתפקס לסירוגין, ראש שמוט... ואין לי זמן.
אין לי זמן להיות עם לילה שלי היפה, שהיינו שם אחת בשביל השנייה כשאף אחד אחר לא היה, לחיבוק חטוף, לנמסטה קטן, אני רואה אותך, אני כאן בשבילך, אני אוהב אותך... אין לי זמן להיות עם החתולה המיוחדת והנאמנה הזו, הפייטרית הזו, שהגוף שלה כבר התרפא פעם אחת בכוחה של אהבה בלבד. כל כך הרבה פעמים באתי להביא לה אוכל וזה לא עניין אותה בשיט. היא הייתה רעבה רק לאהבה... קירקסית קטנה שלי... ואני ממהר, לעזאזל.
וישר אני חושב לעצמי כמה מעוות זה. הנה חברה טובה שלי גוססת ואני צריך ללכת ולהשאיר אותה למות בשם הלו"ז או לא יודע מה. מחויבויות. לימודים... ואני חושב על הרגע הזה כטיפה הומאופטית של מה שעובר עליך. אני חושב כמה זה פוגע עמוק בנפש כשפעם אחר פעם אתה צריך להשאיר את החברים שלך למות ולהתעלם כי לו"ז, כי אין זמן, כי משימות... וכשאני אומר "להשאיר את החברים שלך למות" אני אומר את זה כמטאפורה להתעלמות מרגעים, תחושות, מחשבות, סיטואציות.. שחשובות מאוד ומסיבות מעוותות כאלו ואחרות לא נמצאות במקום ראשון בסדר העדיפויות, ולא מקבלות את היחס הראוי. וככה אתה משאיר אותך למות, את החברים שלך למות, את הרגשות שלך למות...
אני לא מאמינה שאת השבוע האחרון שהחברה הכי טובה שלי הייתה בחיים, אני העברתי בלימודים. אני לא מאמינה שנסעתי לשיעור סוציולוגיה המחורבן ההוא. המורה המחורבנת הזאתי, החוקים המחורבנים האלו שאם אני מחסיר אז יעיפו אותי מהקורס. פאק איט!!! זה עיוות לי את התפיסה כל כך חזק! מה חשבתי לעצמי בכלל שנסעתי לשם, עם תמונה שלה בתיק, וליטפתי וחיבקתי את התמונה כל השיעור...
מחירים... מחירים... מקדשי האקדמיה, הממון, השגעון.... מחירים כבדים...
כשאני מרגיש שאין לי זמן קול בתוכי מצטט את מיכאל אנדה ואומר "לך כבר אל מומו", ובאמת, אחרי שכבר איבדתי הכל, וכשאני אומר הכל אני מתכוון ל- אותי, את החברה הכי טובה שלי, את הבנזוג שהיה לי אז, ובאופן כללי לא הייתי באמת קרוב וכנה עם אף אחד מחבריי אז... נשארתי בלי כלום. והלכתי למומו. וכשאני אומר "הלכתי למומו" אני מתכוון לזה שהתפטרתי קודם כל. לקחתי שנת ריפוי וחשבתי לעצמי איך אני יוצא מהמלכודת הזאת. יש כאן מלכודת ואני חייב למצוא דרך מילוט שמצד אחד תאפשר לי להשאר מחובר, כי אני מעוניין בחיבור ולא בניתוק מבני האנוש, ומצד שני תאפשר לי לא לאבד את עצמי, לא להשאיר חברים למות, רגשות למות...
זו הייתה גם התקופה שקיבלתי את המכתב ההוא מהקרן פנסיה שרק חיזק לי את ההבנה שאני חייב למצוא דרך מילוט [הייתי בן 24 והיה כתוב שם שגיל הפרישה שלי הוא 64, יעני 40 שנה במדבר, וכזה- אחי, עם ישראל חי ולומד מטעויות, אין מצב אני נכנס לשם בכלל.]
אז החלטתי קודם כל להגיש בקשה לקצבת נכות ולהוציא תעודה רשמית שאינני בקו הבריאות, שלא נאמר רישיון. הבא לעוקצך השקם לעוקצו, כן? המערכת רוצה לשתות לי את הדם, ואין לי דם מיותר כפרה, הדם שלי דם מלוכה, וואלה "לא תורם כלום" למדינה, לא צבא, לא עבודה, מתקיים כמו הרוח. מה אני תורם פה? הוויה. אני בן אדם שלא משאיר את הרגשות שלו למות. את עצמו למות. את ההשראה שלו למות. ובכך אני השראה לאחרים גם, אבל עזבו אחרים, זה רגע של ריכוז עצמי מזוקק מהסוג הטוב שנשמע מגלומני למי שאינו מבין עניין. אני כאן!!! שמעתם? אני כאן. ואני לא נכנס למצריים. כבר הייתי שם. איבדתי כל מה שהיה לי. יצאתי ערום, כחוש, נרקומן, פסיכוטי, דכאוני. תת אדם. מלכודת, אומר לכם.
אני כאן והתרומה שלי זה בדיוק זה. זה להיות כאן אבל באמת. לא משועבד לדבר מלבד החופש שלי. החופש לבחור גם את הגבולות והמסגרות שלי. החופש להגיע היום לשיעור למרות שלילה גססה לי מול העיניים. לעשות שם בחירה מודעת ולהיות שלם איתה ולדעת את המחירים. היום נפרש בפני הספקטרום שבין להיות שמח על כמה שחיי מלאים, לבין המלאות הזו שמושכת ונושכת מכל הכיוונים ולא משאירה לי אותי, ושמחתי שנפרשה כי הזכירה לי את האיזון ביניהם ואת החופש שלי לבחור.
אני הולך ברחוב עם אוזניות ועוצם עיניים ואני מרגיש מאושר. אני כל כך מאושר. אני לא יודע איך ולמה, אבל אני מרגיש שלם...
לאחרונה אני נזכר בהמון סיטואציות רנדומליות מהעבר, ממש כמו שאומרים שברגע המוות כל החיים חולפים מול העיניים. אולי זה באמת קשור ללידה מחדש שאני חווה כרגע...
נזכר בכל הגילגולים שעברתי. נזכר בריח של הארון בגדים של אחותי הגדולה כשהייתי ילד. נזכר במסיבה שאחי עשה כאן והזמין חברים, ואני כבר על הגבול בין ילדות לנעורים, אז, לפני שהוא גידל פאות. זוכר שהוא חיבק את הבחורה היפה עם הראסטות. זוכר ש"אלעד שתה פיפי" התחיל איתי ואני כזה אחי אתה שתית פיפי וגם וודקה וחוצמיזה יש לי חבר אז אל תתחיליתי.
נזכר איך חברים של אחי הזמינו אותי ואותו להצטרף לשכטה, אני הייתי בגיל 14, והוא סירב כדי לתת לי דוגמא, בתקווה שאשאר איתו בבית, ואני הלכתי והורדתי באנגים והתמזמזתי עם אירה בזמן שהיא אכלה עגבניה והטלוויזיה שדרה בובספוג.
נזכר באור הקטנה, איך הייתי מאוהב בה אהבה משונה. איזה רוח מיוחדת היא הכניסה לחיי.
נזכר בג'יפ הירוק של החבר הראשון שלי. איך הרגשתי גדול ומוגן כל פעם כשבא לאסוף אותי.
נזכר במורה לאנגלית שירדה עלי מול כל הכיתה שהנוצות שיש לי בשיער מטופשות. נזכר בילדים שאמרו שאני נראית כאילו טבעתי בים או נתקעתי בשיח. נזכר איך אני ובן עזר היינו נוגעים אחד בשני בשיעור תנ"ך.
נזכר ביום שאביאור הכניס לגל אגרוף לפרצוף, נזכר כשרק עברנו לבית הזה והחדר שלי נראה שונה כל כך... נזכר שפופאי מת. נזכר באובססיה שלי לטל זנגר. נזכר בשמוליק. דברים שרוצה קצת לשכוח...
נזכר במהרג'י. בערבי שבת בים. גם אז משהו בי מת ומשהו נולד...
חושב לעצמי אלוהים, כל אלו הייתי אני, זה אותו אדם. אני לא מרגיש אותו אדם. לא יתכן שכל כך הרבה דברים ושינויים קרו...
בקרוב אני חוגג חצי שנה בלי וויד. בעיקרון כבר כ3 שנים כמדומני מאז שהפסקתי להחזיק בבית, וללא ספק עברו מעל 3 שנים מאז הטריפ אל אס די האחרון [את הדיאמטי אני לא מחשיב כי זה היה בטעות חח]... שמח שעליתי סוף סוף על גל אחרי שזיגזגתי. איזה כיף זה לא לזגזג! יש לזה ערך ממש גדול, ולא שאני מפחית מהערך של לא להיות קיצוני, אבל וואלה למדתי את הערך של לדבוק בהחלטה בלי לפזול לצדדים ואני מת על זה, זה ממש תומך אותי ונעים לי, וגם חייב לציין שאחרי תקופה ארוכה של ניקיון אני לא סובל כמעט בכלל מהזיות ומחשבות מנותקות וחרדות מסויימות שרדפו אותי אז. זה ממש עוזר לי להיות מאוזן ויציב, אז כל הכבוד לי! ולאלוהים ולחברים ולקארמה שזיינה אותי מספיק עמוק בתחת כדי שזה יצא לי מהפה ואני אקיא את זה בעעעעע
קרו לי עוד כלמני דברים היום. הכל מרגיש משמעותי. סימלי אבל לא בקטע מנותק כמו במאניות מוזרות, אלא פשוט בעל משמעות. לא יודע כמה לכתוב ולהכנס לזה, פשוט הרגשתי שכן רוצה לספר על היום הזה כי קרו בתוכי דברים מעניינים... אני מרגיש מאוד מחובר לאנשים סביבי, למה שהם מביאים, לחשיבות של המפגש בינינו, למתנה שטמונה בכל רגע, מבט, מפגש...
רציתי היום לשים תמונות בבלוג מכל מני גילגולים שלי, אבל פתאום לא בטוח מה אני חושב על החשפות מהסוג הזה, למרות שהבלוג לא באמת אנונימי, אבל כן קצת. בכל מקרה תכלס מה שרציתי להגיד היום זה שאם אתם בתוך המלכודת תשמרו על עצמכם. תזכרו את סדר העדיפויות שלכם. תזכרו שיש דרכי מילוט, תזכרו מה חשוב. תבחרו לעזאזל ותהיו שלמים עם הבחירות. אתם חופשיים.
וזהו סיימתי להיות גורו להיום
אני לא יודע איך אני מרגיש עם להיות מיוחד
אני מקבל לאחרונה הרבה תגובות על זה
מאז שיצאתי מהכלא
אני חושב שזה נחמד לי
וגם מביך
כי יש עלי פוקוס ארצה או לא ארצה כי עוף מוזר
לפעמים רוצה רק להעלם
אבל מלא בגלאםםםם
זו את, אז פשוט תקבלי את זה)
ואז כמובן שיהיו אנשים שלא יתאים להם)
אבל יהיו כאלה שיתאים בול)
כן
לפעמים אני מעבר ללקבל את זה, לפעמים אני ממש מבסוט עלי
את לא פה כדי לספק מישהו)
ברור אבל זו חוויה שנויה במחלוקת שכל שני וחמישי אומרים לך כמה אתה מוזר
זה מה שהכניס אותי לכלא מלכתחילה
רציתי שלא יסתכלו עלי מוזר
כן אבל נו מוזר, אז מה?)
אז כלום, אז חגיגה
היום אני ממש מתרגש מלהיות קיים, וגם ממה ומי שמתקיים סביבי 3>
תגובות
הוסף רשומת תגובה