היה לי עצוב מאוד וקשה לשים את הגבול, לשמור על המרחק בינינו, להגיד לך לא עכשיו. זה לא הזמן. אני עוד לא מוכן. הרגשתי רע מאוד עם עצמי, הייתה לי ביקורת על עצמי שאני לא יכול להתמודד עם הנוכחות שלך, שאני דופק ומסבך לך את העניינים ומה הבעיה שלי להתמודד עם נוכחות של אדם שאני ככ אוהבת ולחלוק איתו מרחב וחוויה?

 

אבל זה עבר. זה עבר כשהבנתי שזה בסדר שאני צריך את המרחב שלי עכשיו. זה בסדר בדיוק כמו שזה היה בסדר כשאתה ביקשת את המרחב שלך כל הזמן הזה. זה בסדר אם אנחנו צריכים לעבור כמה דברים בנפרד ואני מודה לך על שביקשת ממני מרחק ובכך הראית לי שאפשר, וגם שכיבדת את הבקשה שלי ולא כפית את הנוכחות שלך כשאני הייתי צריכה את השקט, כי הבנת את המורכבות של הדבר עבורי ושזה יקשה עלי.

 

 יש לנו סיפור קרמתי חזק משותף שעדיין לא הסתיים ואינני יודע כיצד יסתיים, ומה זה אומר בכלל "יסתיים", כי יכול להיות שיסתיים בסיום, בנפרד, ויכול להיות גם שלא. יכול להיות שנמשיך להיות בתקשורת כלשהי בהמשך החיים. יש לי הרגשה שכן אבל אין לדעת, וכך או כך תמיד נחיה אחד בלבבות של השני ותמיד נהיה חלק אחד מהשני כי שינינו אחד את השני ועברנו דברים כל כך משמעותיים ביחד.

 

אני מרגיש שאנחנו עוברים מסע דומה כרגע, וזה מוזר שאנחנו כל כך אוהבים ועוברים דברים דומים אבל נאלצים לעבור אותם בנפרד. זה מוזר אבל זה קורה לפעמים. וזה בסדר. וזה לא אומר שאנחנו לא אהובים ואוהבים. וזה לא אומר שנכשלנו, וזה לא אומר שאנחנו לא בסדר. ואני גם מרגיש שיש משהו מאוד "ביחדי" בנפרד הזה עכשיו, כי זה חלק מהמסע שלנו, שבינינו... אני מרגיש גם שאיזשהו גל גדול ששטף את החיים שלך בא ושטף גם את שלי למרות שהייתי מאוד על מי מנוחות לפני כן, ובהתחלה כעסתי על כך שעד שמצאתי שקט ושמחה הכל צריך להתטלטל שוב, אבל כעת אני יכול רק להודות. תודה על הגל ששטף את חייך, תודה שהייתי קרובה אליך וזה טרף גם את הקלפים שלי.

 

פעם הייתי משחקת סוליטר הרבה. יש משחקים שפשוט אי אפשר היה לסיים. הייתי חייבת לטרוף את הקלפים. זה מרגיש ככה.

גם אם זוגיות לא לגמרי עבדה בינינו וגם לא תעבוד לעולם, זה לא כשלון. זה לעולם לא יהיה וכל המתנות הרבות שקיבלתי מהקשר איתך ועודני מקבלת מעידות על כך. כל הלמידה על עצמי ועל החיים בעולם הזה ובין האנשים.

 

אני אוהב אותך מאוד. אני חושב שאתה מיוחד כל כך. אני חושב שאתה מלאך. אני מרגיש שזכיתי בכל רגע שהיינו קרובים. זכיתי בנוכחות שלך בחיי, זכיתי להציץ לתוך הנפש המדהימה שלך, לתוך הלב הרך ומלא העומקים שלך. הלב הכי מתוק שפגשתי.

 

אני רוצה להגיד שאני מקווה למפגש נוסף, שדרכינו יצטלבו שוב, ואני באמת מקווה לזה שהפצע יחלים ונוכל להתקרב שוב בצורה כזו או אחרת, אבל אני גם לא רוצה לחשוב על זה כעת. אני לא רוצה לתכנן או לחשוב על העתיד בכל מה שנוגע אלינו וגם באופן כללי אני לוקח בערבון מוגבל את כל עניין התקוות לעתיד ותכנונים, כי אנחנו משתנים, והחיים משתנים באופן כל כך מפתיע ולא צפוי, אז אני בעיקר רוצה לבקש מאלוהים להיות נכון להשתנות ביחד איתם, ברכות, בלי להרגיש שזה כשלון אם משהו לא קרה כפי שקיוויתי או תכננתי שיקרה. לראות תמיד למה איך שהדברים קרו זה לטובה והם מדויקים והם תומכים אותי בצורה ככ חכמה, בחוכמה שרק הרוח והטבע יודעים והיא כל כך נשגבת שרק ברגעי חסד אני זוכה להבנה והכלה של האמת הגדולה הזו.

 

אחרי שהתגברתי על הקושי והמחשבות הרעות והשפיטה העצמית לגבי זה שביקשתי עכשיו את המרחב שלי, הבנתי כמה זה היה משמעותי וכמה הייתי צריך לא רק את המרחב עצמו אלא גם את האומץ לבקש אותו. אומץ זו לא מילה מדויקת. כלומר, כן נדרש עבורי אומץ בשביל זה, אבל זה לא רק אומץ, זה גם להצליח לראות מה אני צריך עכשיו ומה יעשה לי טוב, גם אם זה קשה להגיד, גם אם זה נשמע נורא וגם אם זה מפחיד. זה נורא קשה להגיד לבנאדם שאני כל כך אוהב- היי, רגע, שמור מרחק. אני לא יכול עכשיו אותך לידי. זה קשה לא רק פנימית עבורי אלא גם ההרגשה שאני דוחה מישהו, שאני גורם למישהו להרגיש לא רצוי. ומילא זה היה סתם מישהו. יש אנשים שאין לי שום בעיה לתת להם להרגיש שקרבתם לא רצויה על ידי כרגע, אבל אתה... אני כל כך אוהב אותך ואני כל כך לא רוצה לפגוע בך ולא רוצה לתת לך להרגיש שאינך אהוב על ידי. בגלל זה זה היה קשה.

 

אבל הצלחתי וזה היה טוב ותומך כל כך. הצלחתי לשמור על המרחב שלי ולעבור את החוויה שהייתי צריך לעבור בצורה מלאה והדברים קרו כך שיכולתי לראות את זה, והכל עטף ותמך וריגש עד דמעות.

 

עכשיו אני עייף כל כך, לא רק כי עברתי שני לילות כמעט לגמרי נטולי שינה ומלא חוויות מרגשות ומטלטלות בטירוף, אלא עייף מההתפתחות המואצת של התמונה הגדולה יותר. כמה השתנה וקרה בשנה האחרונה... אלוהים. אני לא מרגיש אותו אדם. המהות כמובן אותה מהות [שלפעמים אני אוהב ולפעמים מגנה, מקווה לראות יותר את המתנות ביצור המוזר שאני ולגנותו פחות].. אבל ללא ספק מרגיש כעת גרסה משודרגת של עצמי. יותר נכון משתדרגת.

 

מרגיש בעיצומו של תהליך. כנראה שזה היה בלתי נמנע שנעבור את זה בנפרד. כנראה הנפרדות שלנו הייתה תנאי בשביל שכל זה יתרחש. אני מתרגש ממה שהסערה הזו הביאה לחיי ואני קצת כועס שבשביל לטרוף את הקלפים ולגלות קונסטלציות חדשות לפעמים צריך ככ לכאוב, שבשביל לבנות צריך להרוס, ואני כזה, לעזאזל, למה זה לא יכול לקרות בטבעיות ועל מי מנוחות?

אבל כנראה שככה זה. הלב מחסיר פעימה ואז מפצה. כשהכל נגמר הכל מתחיל...

 

 

 

אני מרגיש כמו אחרי כימותרפיה... הריפוי ככ חזק ואינטנסיבי שמשאיר אותי במיטה מותש

כואב לי הכל אבל יודע שאקום חדש