האלוהים שתמיד רציתי זה האלוהים שכבר יש לי

אני חושב שאחד מהדברים שמשפיעים רבות על הסבל שאני חווה זה  שאני שוכח לראות שאלוהים בכל מקום ואני שוכח שהכל טובה נצחית אז אני נלחם. כשאני אומר שאני נלחם אני מתכוון שקשה לי לקבל את המציאות כפי שהיא, אני לא מבין למה קורה לי כל החרא הזה ואני מתלונן ומרגיש שדברים לא קרו כפי שרציתי וזה מתפרש בתוכי כאילו הם קרו לרעה. אז אני מתווכח עם המציאות ועם אלוהים כביכול כי בעצם זה שאני לא מרוצה ממה שיש לי כעת אני אומר לו "טעית", ועד היום אני יכול להגיד שאלוהים לא טעה בכל הנוגע אלי, בכל הסיטואציות וההתמודדויות שזימן לי, בכלים שנתן ולא נתן לי, במפגשים עם האנשים בחיי. עדיין לא ראיתי יצירת אמנות כל כך מדויקת כמו זו.

 

אבל אני שוכח כל פעם מחדש. כניעה זה הצעד הראשון וזה מדהים איך אני כל הזמן צריך לחזור אליו. אני חושב שאני צריך לתרגל כניעה באופן יום יומי. כשאני אומר כניעה אני מתכוון לזכור שיש משהו גדול ממני שמנהל את העניינים יפה מאוד, ואני יכול לשחרר, להרגע רגע, לנוח ולסמוך. זה לא אומר שאני מסיר מעצמי אחריות על חיי. יש לי אחריות על המעשים שאעשה*, המחשבות שאחשוב, העבודה הפנימית והחיצונית שאעשה, כמה אוהב...

אם אני לא מתרגל באופן יום יומי להרגיש את השכינה** נוכחת בחיי אני נסחף. השגרה מהירה ומרירה והיא כמו חור שחור לפעמים, כשקורה לי משהו שוואלה לא היה בתכנון ותופס אותי עם התחתונים למטה ודוחף לי פאקינג אלת בייסבול לתחת. זה כואב ומאיפה זה בא לי בכלל. איפה הבית עם הגינה והירקות והכלב ואהובי מנגן בפסנתר ואיפה אני.

 

 

*קארמה בפרסית- קאר= מעשים, מה= שלי

 

 

**"הִנֵּה יָדוּעַ כִּי כָּל מַה שֶּׁחָסֵר לָאָדָם הֵן בְּרוּחָנִי הֵן בְּגַשְׁמִי הַחִסָּרוֹן הוּא בְּהַשְּׁכִינָה" [ליקוטי מוהרן פט]

 

[שכינה שורש ש.כ.נ- על שום ששוכן בנו, חסרון בשכינה= לא להרגיש את השם בתוכי]

 

 

כשאני מפסיק רגע לחשוב על מה רציתי ומה  קיבלתי, כשאני מתנקה מזה רגע ומסתכל בפרספקטיבה רחבה אני מבין שהכל טובה נצחית. כשאני אומר טובה נצחית אני מתכוון שמה שכואב עכשיו, במונחים של נצח לא כואב. להפך. קיבלתי מתנה, אינסוף מתנות...

אם יש משהו שאני מתקשה להסתכל עליו כמתנה זה המוות של פונצ'ה. אולי המתנה היחידה בכך היא החוסר מוחלטות. אני מאמין שיש לה איזה ערך. אני עוד לא יודע איזה אבל אני מרגיש שזה כמו להוסיף קצת מלח למאכל מתוק, חמאת בוטנים נגיד. אני מרגיש שהאמונה שלי היא כמו חמאת בוטנים, מהמתוקות, עם הקראנצ' והביסים המלוחים הרנדומאליים שעושים את הכל ללא מובן מאליו.

 

כשאני חושב על זה ככה זה הופך את כל התקופה האחרונה לקצת יותר מעוררת תאבון. עד כה בעיקר עוררה בי בחילה.

אני יושב כעת ורגלי בוערות מכאב, אך הנשימה שבה אלי לעת עתה.

 

אחד הדברים שהיו לי משמעותיים באומן זה שמצאתי את עצמי בפאקינג חור נידח באוקראינה, הכל מושלג ולבן מסביב ואין שום דבר לעשות חוץ מללכת לציון. אז מה עושים? בכל רגע פנוי שיש הולכים לציון, בכל זאת בשביל זה התכנסנו. קמים בבוקר? הולכים לציון. לא נרדמים בלילה? הולכים לציון. סתם עברנו ברחוב ליד הציון? הולכים לציון...

 

ובהתחלה וואלה אני יושב שם ומזיין לאלוהים את השכל. בא עם כל הרעשים שלי מהבית, המוח בסחרחרה נוראית ויש לי רשימה מוכנה של 8 עמודי תפילה שהכנתי מבעוד מועד, רשימה של מה אני רוצה מהחיים שלי... קורא... מסיים לקרוא... מסתכל מסביב וואלה לא יודע כולם עסוקים, כל אחד מפרש שיחתו, זאתי בספר, זאתי פייס טו פייס בוכה לו... ואני מרגיש לא בסדר. אני מרגיש שמשהו לא בסדר. שאני לא מצליח להתפלל. שמשהו עוצר בעדי. לא מוצא את עצמי, פותח תהילים, יאללה נקרא את התיקון הכללי... אם שטפתי את הפרצוף שלי במים מהגנגס אני לא אקרא תיקון הכללי? בקטנה... העיקר לסגור את הפינה הזאתי עם כל הסיפור של גן עדן... סתם, שיהיה, למה לא. במילא אני תקוע ולא מצליח לתקשר. קורא. חוזר למחרת. לוקח עוד פעם את הספר. לא חסיד של ספרים בכל הנוגע לתפילות, אוהב לכתוב אותן בעצמי, אבל תקוע. מחליט לפתוח בספר באופן רנדומלי כמו שאני אוהב לעשות בבית עם ספרים, כמו טארוט כזה, לראות מה יצא. מדפדף מפה ומשם, עוצם עיניים, אומר "סטופ" ופותח בדיוק על הפרק שנעצרתי אתמול. מה הסיכוי? וואלה מבסוט. ממשיך לקרוא מהנקודה שבה הפסקתי...

 

ולאט לאט נפתח. לא יודע איך ולמה, באותם רגעים לא זוכר שהתחברתי לכתוב או משהו. אני חושב שפשוט התנקיתי אחרי זמן מסויים. התנקיתי מכל הרעשים שבאתי איתם מהבית ומהבושה והאגו והרצון העצמי שהוא חושב שיש לו מושג מהחיים שלו... ושפכתי כמים ליבי. מים זכים. לא דם ולא חמאת בוטנים. אולי איפשהו בנקודה הזו זה נכנס לי למערכת. זה תפס. הרגשתי פתאום מה המשמעות של לבוא לציון עבורי. לא הרגשתי את זה אז אבל אני יכול להגיד בדיעבד- רציתי עוד מהמים האלו, ולכן בכל הזדמנות שהייתה לי הלכתי לציון, אפילו ב4 בבוקר שניה לפני שהאוטובוס יוצא לכיוון שדה התעופה, רצתי עם המזוודה בשלג לבוש כמו איזה דוב קוטב להגיד שלום ותודה.

 

לא סיפרתי כאן בכלל מה קרה לי ערב לפני כן, ואיך השם שמר עלי שאהיה טובה ונתן לי כל הזמן הזדמנויות גם כשהלכתי עקום, ואיך הפגיש אותי עם אמה רבקה שנגעה לי בנשמה ושרנו ביחד יוסף קרדונר והלב שלי בכה משמחה והודיה עמוקה. לא סיפרתי על אלו וגם לא תכננתי כעת. מה שבכלל תכננתי לספר זה על התהליך שעברתי מבחינת החשיבות של לבוא לציון- החל מהפעמים הראשונות שהרגשתי מן זרות ובאתי עם נאום מוכן של "השם תעשה שא', ב', ג' יקרה" ועד למצב שאני רוצה לנצל כל רגע פנוי שיש לי גם באמצע הלילה בשיא הקור כדי להיות שם ומצידי רק לבקש בקשה אחת- תעשה מה שאתה רוצה אבא'לה. רק תעזור לי להרגיש אותך מבפנים ולזכור למה אני סומך עליך ושהכל טובה נצחית. תעזור לי להבין וללמוד מהדברים. תעזור לי להיות ילד טוב לאבא... תעזור לי לראות שאתה גם ככה כל הזמן עוזר לי, ככה שאני לא אצטרך אפילו לבקש שתעזור לי, אלא פשוט להודות לך ולהגיד לך אני מרגיש אותך, תודה על הליווי הצמוד.

 

תמיד רציתי שומר ראש... האלוהים שתמיד רציתי זה האלוהים שכבר יש לי.

 

 

 

"ילד שאבא שלו הוא כזה ממש מתבייש

לא להיות הילד הכי טוב בעולם לאבא

מבקש משתדל כל חייו להגשים חלומו של אבא"

[אבא שכזה/סיני תור]

 

 

 

ולמה אני כותב על זה דווקא עכשיו? כי בימים האחרונים הקשים שעברו עלי, שנסחפתי לחור השחור, לכדור השלג הענק של הפשט, של מראית העין שעושה לי סבל כל כך גדול ולוקחת ממני את השינה שלי והנשימה שלי וכל החיוניות שלי והשמחה... אני תוהה לעצמי, למה אני לא מנצל כל רגע פנוי ללכת לציון? למה אני מסוגל לשרוף שעות על גבי שעות בפייסבוק אבל ללכת לרפא את עצמי לא? אני יודע למה, כי נסחפתי. אבל מה יכול לעזור לי לזכור? לזכור את הטעם של המים הכי זכים ומרווים שטעמתי מימי. טעם השכינה בתוכי, טעם השלום בליבי. טעם של לא להלחם במה שקיבלתי. טעם של לסמוך, של לשמור על המתנה שלי כמו אוצר קטן, של להגיד תודה כמו שאני אומר תודה כשילד בגן מביא לי אבן קטנה שמצא בחול שבשבילי היא רק אבן קטנה אבל בשבילו היא כל עולמו באותו הרגע וזה הופך אותה לאבן יקרה מאוד.

מה שיכול לעזור לי לזכור זה לתרגל באופן יום יומי. זה הערך שאני מוצא בתפילה שהדוסים למשל מתפללים כמה פעמים ביום, ונכון, אני לא חסיד של דת ולא של ספר, אבל כן של אלוהות וכן של אמונה. ואני רוצה לחבר לי טקס משל עצמי שאני אוכל להתחבר אליו ולתרגל אותו, ומצד שני שלא יהיה מלא בעצמי במובן מגדל בבלי שכזה. טקס של כניעה אך ללא התנערות מאחריות. טקס של אחדות עם אלוהים שבי בעבודת צוות. טקס שיפתח את עיני וידי וליבי לראות ולקבל את כל הטוב שכל הזמן זורם אלי.

 

הציון יכול להיות בכל מקום, והוא אכן בכל מקום, אבל אני מרגיש שאולי גם צריך מקום וזמן רשמיים עבורי, או מסגרת מסויימת שהיא תהיה הטקס והציון עצמו. אני עוד לא יודע איך ומה אבל אני כותב את זה כאן כדי להוריד לאדמה.

 

לסיום אני רוצה לצטט כאן קצת מהפרק תהילים שכתבתי עליו קודם שפתחתי באופן רנדומלי אז באומן, ומאוד רלוונטי גם לדברים שהעליתי כאן:

 

"..אָמַרְתְּ לַיהוָה אֲדֹנָי אָתָּה טוֹבָתִי.. אֲבָרֵךְ אֶת יְהוָה אֲשֶׁר יְעָצָנִי אַף לֵילוֹת יִסְּרוּנִי כִלְיוֹתָי.. שִׁוִּיתִי יְהוָה לְנֶגְדִּי תָמִיד.. לָכֵן שָׂמַח לִבִּי.. כִּי לֹא תַעֲזֹב נַפְשִׁי" [תהילים ט"ז]

 

 

וזה לא השיר של קרדונר ששרתי עם אמה רבקה [שרנו את "לעניין התחזקות" ] אבל בחרתי להעלות אותו כי הוא נעים לי כעת- 

 

 

---

 

 

התכתבות שלי עם חבר פייסבוק בנושא [אני התכלת והוא הצהוב]-

 

אם תוותר על האכזבה שלך בכל רצון שלא מתממש,

תזכה בפירות של כל אלו שיכלו להתממש בקלות

ולא איפשרת להם.

 

 

אשמח אם תוכל לפרט קצת על כוונתך במשפט האחרון 

זה מפגיש אותי עם משהו בתוכי שמעסיק אותי והייתי שמחה לשמוע עוד מהגיגייך בנושא 3>

 

אנשים מוותרים מראש על הרצונות שלהם בגלל הפחד שלא יתממשו.. הפחד והאכזבה. אם מוותרים על ההרגל להתאכזב ממה שלא מתרחש בהתאם לציפיות שלנו נשאר רק לנסות ולהתנסות בכל מה שבא לנו ולתקן על הדרך במידת הצורך

 

 

אה, אני פירשתי את דבריך קצת שונה וקצת דומה. הסתכלתי על זה בעצם מנקודת מבט של עבר, כלומר, אם משהו כבר קרה לי והתאכזבתי כי זה לא קרה כפי שקיוויתי, ואז אני מוותרת על האכזבה, אני בעצם מאפשרת לעצמי לקבל את הפירות של הדבר שכן קרה [ולא של ההוא שקיוויתי שיקרה ולא קרה...] בעצם האכזבה היא הדבר שמנע ממני לראות שאולי קיבלתי תות למרות שביקשתי בננה, ואולי אני בכלל לא אוהבת טעם של תות כי הוא חמוץ לי, אבל אולי בתמונה הגדולה הגוף שלי ממש צריך עכשיו תות ולא בננה.

אז בעצם אתה דיברת על אנשים שמוותרים מראש על הרצון מהפחד להתאכזב ובכך לא מאפשרים למתנות להגיע. ואני לקחתי את זה לכיוון של- כבר קרה משהו, אם אסתכל עליו ללא האכזבה אראה שהוא מתנה ואוכל לקבל אותה. המחשבה שלי מתייחסת אל מה שכבר קרה ושלך למה שעוד יקרה ובעצם עוסקות באותו נושא, וזה יפה וסוגר לי איזו פינה אז תודה 3>

זה גורם לי גם להרהר בעצם בחשיבות של הרצונות, התקוות והכמיהות שלי... שמצד אחד אין לי שום ספק שהן חשובות, ומצד שני זה טריקי כי כאילו אם אני רוצה משהו ומקבל אותו אני שמח ואם אני רוצה משהו ולא מקבל אותו אני שמח אז מה זה משנה.. ואני מרגיש שזה כן משנה כי לפעמים אני חכם מספיק לדעת מה טוב לי ולכוון את גורלי ולפעמים אני טיפש ואז הבריאה נותנת לי מתנה שנראית לי כמו תות חמוץ, אבל זה לא אומר שאני צריך לוותר על ההגה שלי ולא לכוון את חיי לכיוון הרצוי. זה פשוט אומר שאם בדרך יש הפתעות אז אני יכול להגיד "יש! הפתעה" במקום "אוף! הפתעה" ובעצם אני יכול להגיד גם אוף כי יש לפעמים חרא של הפתעות והאוף לא יסתור את היש והם יחיו באושר ועושר