כִּי בְּתוֹכֵךְ אֶתֵּן מִשְׁכָּנִי
דווקא בימים הקשים האלו מלווים אותי חברים שלא חשבתי שהם יהיו הקרובים אלי. בימים האלו גיליתי במובן מסוים על מי אני יכולה לסמוך, לפחות נכון לימים אלו. פתאום אחרי עשרה ימים ששכבתי במיטה ומיררתי בבכי וחשבתי שאני לבד בעולם ושלאף אחד לא אכפת אם אהרוג את עצמי גיליתי כמה אנשים שבאמת שם, בפשטות, בלי תמורה, חברות כפי שהיא אמורה ככל הנראה להראות. שיחה קולחת, החלפות מידע, החלפות של מילים, של אהבה וחיבה. הקשבה, הכלה ועצה טובה...
היום בצהריים התקשרה אלי חברה. אני, במצבי האנטיפתי הרגיל הייתי מסננת אותה וכותבת אס אמ אס שאתקשר מאוחר יותר כי בדיוק מתארגנת באטרף לאוטובוס, אבל משהו בי אמר- פשוט תעני. ופשוט עניתי, ואמרתי לה היי, ושאני בדיוק קצת בלחץ כי מתארגנת לתפוס אוטובוס לת"א, והיא אמרה "רגע, חכי, אני ליד הבית שלך ותכף נוסעת לתל אביב, בואי אני אאסוף אותך." וככה היקום שם לי בפרצוף- אני רוצה לתת לך מתנות. אני נותן לך אותן כל הזמן. רק תקחי.
ובכלל, עתות מצוקה זה מעניין מאוד, כי זה מספר כל כך הרבה... על עצמי, על קשרים שיש לי עם אנשים...וגם באופן כללי אני שמח לגלות מחדש חברים מהעבר, למצוא חיבור חדש, לגלות בהם צדדים ועומקים שעוד לא הכרתי, ולדעת שעם כמה שאני אוטיסט- וואלה הצלחתי איכשהו לקיים כמה חברויות בחיי...
אני אוהב לפגוש אנשים שונים ממני. אפילו לא לפגוש. אפילו להיות זבוב על הקיר. להיות שתול בסיטואציה בין שני אנשים שזרים לי ולהקשיב לשיחה, לדינאמיקה, לניואנסים הקטנים שבתקשורת שנבנתה ביניהם שהיא ייחודית רק להם... ללמוד עוד צורות מהאינסופיות בהן אפשר לקיים קשרים עם אנשים. לשמוע מאנשים סיפורים על חברים וחברות שלהם, ומה קרה להם בדרך לעבודה, ואפילו דברים שחצי מהם נשמעים לי כמו סינית, למשל דברים שקשורים באוטו שלהם, או בבנק או במחשב או בדברים של מבוגרים/אנשים שהם לא אדם קדמון כמוני חיחי... ללמוד את העולם הזה דרך אנשים.
טוב. האמת שאני לא יודע כמה זה מעניין הדברים שאני כותב כאן. מצד שני גם לא כל כך אכפת לי. אני כותב כאן כי מרגיש קצת מוצף ושנורא נמאס לי לצנזר.
חזרתי עכשיו משיעור ראשון בלימודי הצילום בטכניון. היה מעולה ממש. הרגשתי שזה כל כך מדויק לי ושאני שמח ממש על הבחירה. חוץ מזה המרצה הראה איזו תמונה ושאל מי לא אוהב אותה ולמה, אז הסברתי בדרכי המיוחדת ומלאת מטאפורות מה מפריע לי בתמונה והרגשתי ממש חיזרית כי דיברתי על התמונה במונחים של שיווי משקל ושלא ברור היכן מרכז הכובד שלה, והרגשתי לא בטוחה בעצמי כי שואלת מילים מעולמות אחרים, ובסופו של עניין המרצה דיבר בעצמו בדיוק באותן המילים שאני השתמשתי ומסתבר שזה משהו שמקובל לדבר עליו בעולם הצילום והייתי ממש גאה בעצמי והרגשתי שיש לי את זה באופן טבעי. היו עוד דברים בשיעור שנתנו לי להרגיש את זה. כלמני חוקי קומפוזיציה שמעולם לא חשבתי עליהם במילים אלא כאילו מרגישה אותם מבפנים, מה שעוזר לי למשל גם בעניינים כמו עיצוב חלל/פנג שואי וכל השיט הזה שאני אוהב.
המרצה דיבר על אנשים שנולדו להיות אמנים לעומת אנשים שבחרו באיזשהו שלב להיות כאלו, ואני תמיד ידעתי אבל פתאום זה הזכיר לי והאיר לי- אין לי שום ספק שאני אמנית בדמי ותמיד הייתי, ואני אפילו חושבת שטובה. חסרים לי כלים ומוטיבציה. את חלק מהכלים [לפחות בתחום הצילום] ארכוש כעת בקורס, והאמת שזה גם מביא לי מוטיבציה. קיבלנו שיעורי בית שממש מגניב אותי לעשות, וחלק מהמטרה שלהם זה לגלות את הטאצ' האישי שלי בצילום, את "כתב היד" שלי, את הסגנון שלי. כבר שמתי לב לדברים מסויימים שמאפיינים את הצילומים שלי אבל הייתי שמחה לבדוק את זה יותר לעומק. כבר התחלתי את התרגיל ומיד למדתי משהו חדש על עצמי ומה אני אוהבת ליצור. זה משמח כל כך. הלוואי שזה ימשיך ככה ורק ישתפר...
איך לא עשיתי את זה עד היום? כל החיים זה היה הכיוון שלי. באיזשהו שלב הגורל משך אותי לכיוון אחר- לגן הילדים. היה לי שם משהו לעבור. היה לי שם ריפוי גדול מאוד. הייתי חייבת להכיר ילדים מקרוב למען הבריאות, השפיות, ובעיקר ההתפתחות שלי. אם יש משהו שלמדתי יותר מהכל בגן הילדים זה לאהוב, לפתוח את הלב. לאהוב פשוט, אמיתי, בטוח, נוכח. ועכשיו אני יכול לחזור לתוכנית המקורית שלי, לאמנות, כשאני קצת יותר מחוזק, ויודע לשחק את המשחק... [ממי אפשר ללמוד יותר טוב לשחק מאשר מילדים?]
אני לא יכול לחכות. אני מתרגש ממש. הטכניון גם נותן לנו רשות לבוא להשתמש בציוד ובסטודיו, שזה קול ממש! נראה איך אני מסתדר עם זה כי בדרך כלל כשאני נכנס לטרנס יצירה אני חייב להיות לבד בבית ואני עושה אהבה עם זה, כלומר זה ממש אקט אינטימי ואני לא יכול לעשות את זה באמצע העיר, אני חייב בית ריק אני ערום אני נוטף אני צורח. איך אני אוהב את זה... איך זה חסר לי... איזה מזל שנזכרתי... איזה מזל שחזרתי...
"שׁוּבִי אֵלַי אַתְּ בַּת אֲהוּבָה
שׁוּבִי אַתְּ וַאֲנִי אָשׁוּבָה
הִנֵּה עִמִּי זֹאת אוֹת כְּתוּבָה
כִּי בְּתוֹכֵךְ אֶתֵּן מִשְׁכָּנִי"
[ר' ישראל נאג'רה]
אה, אולי לפני שאני הולך בא לי גם לזרוק מילה על השיעור של אתמול [אסטרוסופיה] שגם בו התרגשתי ממש עד דמעות וגם שם הרגשתי שזו הייתה בחירה כל כך מצויינת להרשם לזה. בגלל שלא מזמן היה יום ההולדת של שטיינר אז דיברנו על הביוגרפיה שלו עם דגשים על האסטרוסופיה. אני הכרתי את הביוגרפיה שלו קצת אבל היו כמה פרטים שהיו לי חדשים וריגשו אותי מאוד, שני אירועים מכוננים בחייו שהרגשתי שמאוד מתחברים לי אל עצמי. אחד מהם היה כשאמיל בוק לקח אותו לפגוש איש אחד [לא יודעים מי זה היה] וההוא אמר לשטיינר בבירור ובפשטות שמשימת חייו היא להעביר את הרוח לשפה אנושית שתהיה מובנת לכל אדם. זה ריגש אותי כי זה בדיוק מה שאני אומרת על עצמי כבר המון זמן [ואפילו כתבתי על זה כאן].
ככה הרגשתי שניצוצות משטיינר חיים בי ושאני שמחה להמשיך את משימתו. באומן כשישבתי עם אחי בגן סופיה הוא אמר שכשנשמות מתגלגלות זה ברסיסים, כלומר יכול להיות שבנאדם מכיל קצת מזה וקצת מזה וקצת מזה. אם ככה אז אני יודע שיש לי לפחות חלקיק מגיתה ושטיינר. ואם תשאלו אותי אז שטיינר יכל קצת יותר לפשט את העניינים ;) כי בינתיים צריך אנשים שיתרגמו את המסרים הרוחניים שהוא כביכול הנגיש לנו. טוב, לא באמת. הוא פשוט היה חכם נורא וגם רוח התקופה הייתה כזו, לא אינסטנט כמו היום. אנשים השקיעו, נתנו את הדעת, היו רציניים חח.. בקיצר אני מברבר אבל רק רציתי להוסיף שככל הנראה אחד האנשים שלימד את שטיינר המון על רוחניות עתיקה, קשר לטבע ואסטרולוגיה מצרית היה פיליקס בלדה, איש שנראה פשוט מאוד ועסק בליקוט צמחים. המרצה דיבר על פיליקס והאיש השני כמורים רוחניים שעובדים מאחורי הקלעים ולא בתוך המרחב הציבורי כמו ששטיינר פעל. הם בעצם המורים הרוחניים של המורים הרוחניים שלנו ואף אחד לא שומע עליהם. כנ"ל במוזיקה אפשר לראות את זה ובעוד תחומים... לפעמים יש נגן גדול, אבל מי לימד אותו? אף אחד לא יודע... אגב, פעם סיפרו לי שלמוצרט הייתה אחות הרבה יותר מוכשרת ממנו.
בכל אופן הרגשתי קצת פיליקס בלדה כזה, או כמו שומר היער הסכיזופרן שהיה חברו של רודי הקטן, איש גדול שאף אחד לא יודע שהוא גדול, ופתאום גם הרגשתי נעים עם זה... וכשאני אומר שאני איש גדול לא בקטע מתרברב או גאוותן, אלא כי אני באמת יודע ומרגיש שיש בי הרבה יותר ממה שאני מוציא החוצה וממה שאנשים יודעים עלי, ואני מסתובב עם חזות יחסית תמימה [יחסית, כן? רואים עלי שאני קצת תמהוני] ופשוטה ואני לא אינטלקטואל גדול אבל מביא את הידע שלי בצורה כזו או אחרת ועושה שינוי במאחורי הקלעים.
האמת שגם לגבי הקטע הזה שכתבתי קודם, שפעם אנשים השקיעו במחקר שלהם והיום הכל אינסטנט וכביכול דור של עצלנים בא לי לזרוק מילה ואני אתן את זה בצורה של דוגמא כי אין לי כוח לדבר בכללי- אני מרגיש שגיתה למשל עשה את "העבודה השחורה", הוא חקר את הצבעים עם פריזמות וכתב ספרים של מאות עמודים ועשה ניסויים. עכשיו, נכון, אין לי תחת כמו שלו ואין לי מוח כמו שלו ואין לי זין לזה, אבל מה אני כן יכול להביא? איך אני כן יכול לחדש? לקחת את מה שהוא עשה ולדחוף את זה צעד קדימה? [כי בשביל מה אנחנו כאן אם לא להשתמש במה שעשו האנשים שהיו כאן לפנינו כזרעים ולהצמיח מזה עצים?] בקיצור אני מרגיש שספציפית בעניין עם גיתה ותיאוריית הצבעים שהיא חלק מגורלי האישי אני יכול לספר משהו דרך הציורים ודווקא דרך ההתבוננות הפשוטה שלי על הדבר הזה, ובכלל, סיפור הגילוי של זה אצלי הוא מעניין בפני עצמו, לא זוכר אם אי פעם כתבתי על זה בבלוג. אולי עוד אכתוב. ממש בימים אלו, דרך אגב, חברה סורגת לכבוד יום הולדתי שכמייה ברוח תיאוריית הצבעים של גיתה. זו גם דרך. זה היופי, בשירה, בריקוד, בעיצוב אופנה, בציור- את הרוח אפשר לבטא באינסוף דרכים...
טוב יאללהההה נרחם על המסכנים שהחליטו לקרוא אותי ונפסיק עכשיו
ליל מנוחה ישראפלופ
תגובות
הוסף רשומת תגובה