שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ [איכה ב יט]

 

אני עדיין שוכבת במיטה, אבל כבר מדברת

מצליחה להוציא צלילים מהפה

גם הצלחתי לצאת היום ליער ולא הבנתי למה לא עשיתי את זה אתמול

אבל כנראה שהייתי צריכה להגיע לנקודת הרתיחה

וכנראה שכמו שהרגשתי, הייתי חייבת זמן לבד דחוף

ברגע שהיה לי אותו הגעתי לנקודת הרתיחה

וצרחתי אליך

שפכתי ליבי לא כמים, כדם

ומאז לאט לאט אני נרגע

כלומר מה זה נרגע, זה לאט. עדיין כואב בלב אבל פחות מאתמול

 

היציאה ליער פתחה את הלב ממש

וגם את הפה. איך שיצאתי אל השמש התחלתי לשיר את השיר היוגוסלבי שאני אוהב

כשהגעתי אל היער חיכו לי הפרות. הן מגיעות רק פעם בשנה לתקופה קצרה. כל שנה אני מחכה להן. אף פעם לא יודעת מתי יהיו. היו גם המון אנפות. שמחתי מאוד לקראתן והלכתי לאט כדי לא להפחיד אותן. ביליתי בקרבתן כ4 שעות וגם זכיתי לפגוש סוף סוף את הרועה.

בחור צעיר, מועטז שמו. תמיד אני רוצה לדבר עם הרועים אבל לא תמיד מתחשק להם, אולי בגלל שקשה כי אין שפה משותפת, ואולי כי הם מפחדים/יש להם מה להסתיר/שנאת זרים/בגלל שליהודי יש כאן פריווילגיה והוא המדכא שלהם או לא יודעת מה. זה לא התחום שלי. פגשתי רועים נחמדים כאן וגם רועים שממש לא התחשק להם להחליף אפילו מבט.

 

איך שהמבטים שלי ושל מועטז נפגשו הוא ישר אמר לי שלום ועניתי באהלן. המשכתי לצעוד כי התביישתי אבל מאחר שנשארתי בקרבת הפרות שלו באיזשהו שלב אזרתי אומץ ואחרי שנברתי במגירות הישנות שבמוח שלי וחזרתי לשיעורי ערבית לפני איזה 10 שנים, שאלתי אותו "שו איסמכ?" והוא ענה מועטז. אמרתי לו בערבית איך קוראים לי ואיפה אני גרה. הוא אמר שגר בלוד. שאלתי בעברית אם הוא מדבר עברית וענה "קצת", שאל בערבית אם מדברת ערבית ועשיתי סימן של ככה-ככה עם היד. הוא שאל "חפיף?" ועניתי "כן חפיף" וחייכנו.

 

הוא שאל בערבית איך הגעתי ליער, עם רכב או מה, והבנתי אותו כי זכרתי שרכב זה "סיירה", אמרתי לו "לא סיירה" ועשיתי עם האצבעות סימן שידע שבאתי ברגל מהבית. אמרתי לו "זה קרוב" והצבעתי על הישוב, שאפשר לראות אותו כשמביטים מהגבעה שביער.

נורא רציתי לדבר איתו והיו לי מלא שאלות אליו, כמו למשל אם הוא אוהב להיות עם הפרות, ובן כמה הוא, ואם משלמים לו, וכמה פרות יש לו [בסוף שאלתי את זה והוא ענה ש-70] והאם יש להן שמות, ואת מי הוא הכי אוהב, והאם הוא שם לב שלכל פרה יש תסרוקת משלה, וחלק מתולתלות באופן מצחיק נורא, וגם שיש איזה שניים צעירים שנראים חולים ונושמים בכבדות.

 

רציתי להסביר לו שבאתי ללקט, אבל בגלל שנכנסתי למוד תקשורת של מפגרים אז אמרתי שאני כמו הפרות, וקטפתי עלה של גדילן ואכלתי, ואז הצבעתי עלי ועל הפרות, כזה – כמוני-כמוהן.. נראה לי שהוא חשב שאני קצת קוקו ואולי גם מסכנה שאין לה אוכל אז אוכלת עלים. זה נורא מצחיק שיהודים רוצים להיות כמו ערבים וערבים כמו יהודים. מתה לטעום את הקציצות חוביזה של סבתא שלו והוא מת לפלאפון כמו שלי. מתה להוציא את העדר שלו כל יום והוא בטח חולם על עבודה נורמלית. אבל מה אני יודע...

 

שאלתי מתי הוא מגיע ואיך, הוא אמר כל יום ב5 בבוקר, עם רכב. "והפרות?" שאלתי "גם ברכב?" הוא צחק ואמר משפט ממש ארוך בערבית ולא הבנתי כלום. הוא שאל בעברית "הבנת?" ואמרתי שלא ממש. בכל אופן הבנתי שהפרות נשארות שמה ובכל בוקר הוא חוזר להסתובב איתן. זה מוזר כי בשנים קודמות יצא  לי לראות את הפרות אבל אף פעם לא את הרועה. אמרתי לו שאני אבוא גם. ביקשתי גם שכטה מהסיגריה שלו למרות שבכלל לא רציתי לעשן, פשוט כי נורא רציתי להתקרב אליו, כי תמיד הרועים מסקרנים אותי, והוא הראשון שנראה שגם יש לו רצון לדבר איתי, ואפילו דאג לי כשהייתי בשמש יותר מדי זמן ואמר לי שכדאי לי ללכת לצל. אמרתי לו שאני רוצה להשתזף קצת כדי שיהיה לי צבע יפה כמו שלו אבל נראה לי שלא הבין.

 

חשבתי לעצמי פתאום מחשבות מאניות ופרועות על איך אני אבוא מחר ליער ואביא איתי אוכל ושתיה ואזמין אותו לפיקניק ואתחיל איתו ואקנה לו גם סמארטפון כי הוא אמר לי שרוצה אחד ואהיה השוגר דדי שלו והמאהבת הלבנבנה והעשירה שתתן את גופה וליבה עבורו. לפעמים יש לי חלום להיות החלום של מישהו. איזה חלום רע... חשבתי לעצמי שכל מאניה מתחילה ממצוקה מאוד גדולה ושאם הייתי קצת יותר משוגעת ישמצב שזה אשכרה היה קורה.  בכל מקרה זה הצד האפל של מחשבותיי ויצא לי לחשוף אותו כאן בבלוג אי פעם אבל לרוב לא, ובטח שלא בתקופה הזאתי שצנזרתי 99.9 מהפוסטים שלי, אבל עכשיו נורא בא לי להניח כאן הכל.

 

דרך אגב. כשאני אומרת צד אפל אני מתכוונת לזה ומודעת שגל המחשבות המעוות ההוא שחלף במוחי הוא תוצאה של חברה חולה. הגזענות חילחלה לכל תא ותא. כשטיילתי באפריקה נגיד באמת הרגשתי שם מגברים מסויימים שמבחינתם פסגת ההצלחות שלהם היא "להשיג אישה לבנה", בעוד בהודו מצד אחד הם מוכרים תכשירים להלבנת עור [חח ואצלינו לשיזוף] ומצד שני מביטים באישה הלבנה המערבית כעל כספומט מהלך, ומצידם לשדוד לאנוס ולזרוק באיזה בור. טוב. אלו רק התחושות שהיו לי וזה לא באמת רלוונטי לכלום. כך או כך אני מעדיפה להציף כאן את הצד האפל הזה שקיים בי מאשר להיות איזה אנג'לינה ג'ולי שמאמצת ילד כושי בתור פריט אופנה, דרגה אחת מעל כלב פומרניאן. בכל מקרה איך שלא ננסה להתקרב לפעמים זה יוצא דפוק בדיוק בגלל כמה שזה חילחל עמוק, ואז יש אנג'לינות עם ילדים כושים וגרמניות עם ראסטות בלונדיניות וכל מני תופעות. כל הסיפור הזה גרם לי להזכר בטקסט של המכשפה האהובה עלי, שנקרא "המדכאת המדוכאת" ואני כבר לא זוכרת מה בדיוק היה כתוב בו אבל השם אומר הכל. בכל מקרה לא על זה רציתי לכתוב.

 

הרבה מחשבות מאוד רעות רצות במוח שלי, לפעמים יותר ולפעמים פחות. מחשבות על פגיעה בעצמי ופגיעה באחרים. במשך כמה ימים רק דמיינתי איזו סכין ספירלית משונה שחותכת אותי כמו לאיזה קפיץ, כמו שמקלפים תפוח לקליפה אחת ארוכה.

בסדר. אני מכיר את זה. זה לא חדש לי. זה לא היה הרבה זמן אבל הנה, לפעמים זה חוזר. כל פעם אני גודל קצת ומחלים קצת ויש לי שקט לתקופות יותר ארוכות. כשהייתי קטן זו הייתה מנת חלקי בכל יום שעבר לפעמים חודשים שלמים. דמיונות נוראיים. חשבתי שאני אדם רע רק משום שעלו התמונות האלו במוחי על איך אפגע ביקיריי. לא היה לי מושג מאיפה זה נובע ואיך להתמודד.

 

וההתנהגויות המאניות האלו שאצלי הרבה פעמים התערבבו עם מיניות ובסוף גם נגמרו באונס עצמי/לא עצמי... היום אני יודע להריח אותן מרחוק רחוק. הפעם האחרונה הייתה מספיק נוראית ומטלטלת כדי שאדע לזהות את נורת האזהרה. אני זוכר את הימים האלו כמו טריפ רע. אז בסוף התואר... אני זוכר גם את הפוסט שכתבתי. למזלי אלוהים ריחם עלי וסידר לי את האנס הכי נחמד שאפשר היה לסדר, כזה עם קול עדין ופנים יפות, וייב היפי, כלבה חמודה וכל שאר התפאורה. אז בסדר. למדתי את הלקח שלי ואני יכולה להגיד תודה לכולם שהביאוני עד היום. שעכשיו אני יודע לשמור על עצמי.

 

אז אני במיטה עכשיו. ישנה הרבה, ישנה חזק. נעזרת קצת בכדורי הרגעה ושמה זין על המחשבה שאולי זה נחשב שימוש בסם כי אני מכירה את עצמי ויודעת איך לטפל בעצמי. חוגגת כעת חודשיים ניקיון אחרי ההתרסקות האחרונה, וגאה בעצמי שדווקא בימים הקשים האלו בחרתי לא לראות בעיניים ולהכנס לניקיון פול פאוור, כי ידעתי ששימוש זה הדבר האחרון שיתמוך אותי כעת, כמו כל הדחקה אחרת.

 

מרגישה קצת רע שההורים שלי נאלצים להתמודד שוב עם הקושי שלי שלא ניתן להסתירו והוא שם ונוכח מאוד. מפחדת כי יש גבול לסבלנות שלהם וליכולת ההכלה והרבה פעמים הם פגעו בי דווקא כשהייתי במצב הכי פגיע, בגלל שלא ידעו להתמודד עם הכאב הרב שאפף אותי כמו עננה שחורה. הפעם דווקא נראה שמרחמים ומשתדלים להיות אלי רכים.

 

זו אפיזודה קצרה יחסית. עשרה ימים. היה טריגר. אני עוקבת, שומרת על קשר עם חברים שיש לי דיבור טוב איתם, ובאופן כללי יש מי שמעודכן [אחרי שבררתי ובדקתי היטב מול עצמי ומולם מי חבר שלי ולמה]. כשהייתי באומן אחת השותפות שלי בחדר אמרה לי שלפעמים בצאת שבת יש דאון, קצת כמו עם סמים כזה. זה נשמע לי מוזר באותו הזמן אבל עכשיו אני קצת מרגישה שמה שעובר עלי קשור בין היתר גם לחזרה מאומן, שהיא הייתה כמו שבת אחת גדולה עבורי, והתקרבות לעצמי אחרי תקופה שלא ממש היה דיבור טוב.. ומאז שחזרתי מרגישה ממש שלא אוכל לשאת התרחקות כזו שוב, וזה שם אותי במצוקה בגלל שלא היה לי מספיק זמן להתבודד, ואם בנאדם נורמלי כדאי שיתבודד שעה ביום, אז בנאדם שלא התבודד מלא זמן צריך להשלים פערים. האמת שהמחשבה הזו גורמת לי לקצת יותר חמלה כלפיך, אהובי.

 

זה גם מזכיר לי את מה שקרה לי עם הפרעת האכילה שלי ולאחרונה שמעתי את זה מעוד אנורקסית שהחלימה [זה כמו מכורים נקיים, הם תמיד מכורים, גם אם נקיים. הן תמיד חולות, גם אם אוכלות יפה ולא מקיאות.. אשמח לשמוע אחרת, אם תהיה דוגמא חיה] בכל מקרה מה שקרה לי עם האנורקסיה זה שהגוף והנפש שלי נותרו בטראומה כל כך קשה שאני ממש מרגישה שלא אהיה מסוגלת לפגוע בעצמי ככה שוב. גם כשעולות מחשבות [ואו הו.. בהחלט עולות] אני ישר נהיית עצובה ומתמלאת חמלה כלפי עצמי ואפילו חרדה על אם אאבד את החמלה הזו ואעשה לעצמי שוב דבר נורא כל כך... אז זה דומה למה שקרה לי עם החזרה מאומן. מאז אני מקפידה על קשר יומיומי, תקראו לזה עם השם, תקראו לזה עם עצמי... וזה קשה לי כשאין לי זמן לבד. אני צריכה להתאמן על זה. על להתבודד כשיש אנשים סביבי או רעש... לא לתת לאלו לקחת ממני ככ הרבה אנרגיה ולהשפיע עלי כל כך חזק...

ההורים שלי רבים הרבה לאחרונה ואני לא יכולה להתבודד בחדר ולפרש שיחתי כי האנרגיות שלהם כמו סכינים, הם חוצים את דלת חדרי גם כשהיא סגורה, ונכנסים לי דרך הבשר ישר אל הלב, וכשהטלוויזיה דלוקה היא מוציאה אותי מדעתי כי אני לא יכולה להתרכז.. יותר מדי גירויים. אולי גם זה קשור, כי זכיתי לראות את אומן לבנה, ואין כמו דיאטת חושים עבור המתבודד שחזר ממלחמה, משגרה עייפה שהשכיחה ממנו את עצמו... הכל מסביב מתעמעם אז הקול של הלב מתחזק ונשמע ברור וזך יותר...

 

טוב, השעה 7 ואני מריח קציצות ירק מדהימות מהמטבח. גדלתי אתמול בשנה ונדמה לי שהפור לו חיכיתי התרחש בדיוק בזמן. השבוע אחזור להיות סטודנט ואני מתרגש, אם להיות כנה אז בעיקר משיעורי הפוטושופ אבל יותר מהכל- שיהיה לי לאן ללבוש שמלה וגרביון!

8 שנים אני בפיג'מה, נשבר הזין, מתה להתיפייף, מקווה שלא אגזים '^.^

 

הולך עכשיו. שיהיה ערב רגוע