שמש חדשה+עדכון לגבי הפולש
דברים מעניינים קורים בחיי בימים אלו. סינכרונים משונים
מרגישה שחזרתי לעצמי ולמרכז שלי ולכוח שלי, מרגישה שמחה, התרגשות, חיוניות, מוטיבציה, פוקוס, עשייה, אש
אולי זו השמש
מקווה שזו לא איזו היפומאניה, אבל את האמת חייבת להודות שנשבר לי הזין לחשוב שאני חולה בכל פעם כשטוב לי
זובי!
אחד מהסימנים של היפומאניה זה תפקוד יתר של האדם יחסית לאיך שהוא מתפקד כשהוא לא במצב הזה, אבל אם כבר שנים אני במינוס תפקוד ואפס מוטיבציה ועכשיו יש לי? אז מה, אז דיכאון זה המצב הבריא שלי? ובכן, לא.
אני חושב שהעשייה עושה לי טוב. לא כל עשייה, כמובן. אבל ההרגשה המדהימה הזו של ללמוד משהו שאשכרה מעניין אותי, ואני יושבת בשיעור והמורה אומר שזה חומר קשה ובטח בא לנו לירות לעצמינו בראש, ואני כזה מהההה אתה מדבר, אני חרמנית על החומר הזה בטירוף
מלאה בתחושת הודיה עמוקה לרוח הגדולה שעזרה לי וכיוונה אותי לבחור עבורי בפאזל שעשוי מהמון חלקיקים בצורה כה מוקפדת ואסתטית ונכונה לי... כל חלק במקומו, ובכן, כמעט. יש עוד איזה חלק חסר אחד, אבל זה בסדר. גם שם אני לומדת וגדלה ומתפתחת, והכל יבוא על מקומו.
בעצם לא אכפת לי בכלל, כלומר, אינני דואגת, כי "יש רק הקוידש בורכו", כל מה שקיים זה הרוח הגדולה ומה אני בכלל, מי אני בכלל, אני כלי שלה.
האמת שהרהרתי בזה היום באוטובוס באמת. אני ממש אוהבת להרהר באוטובוס. זו מתנה בשבילי עכשיו כשיש לי 4 שעות בשבוע לנסוע באוטובוסים ללימודים ויש לי זמן להתבודד..
בכל מקרה הרהרתי, אם הכל זה הרוח הגדולה, אז מה המשמעות של הפעולות שלי בתוך כל זה? מה המשמעות של נסיבות חיי? כלומר, הנסיבות זה כמו תנאים חיצוניים. כל זרע צריך את התנאים שלו לנבוט ויש אנשים שקיבלו אדמה יבשה, סדוקה, עייפה, מצד שני, אולי הם צמחי מדבר. קשה לי להאמין שמשהו בעולם הזה בא להקשות עלינו. כלומר, יש את הנסיונות והבילבולים והקשיים שכל בנאדם צריך לעבור בעולם הזה, אבל אף אחד לא בא לשים לנו רגל. להפך. את זה נגיד קשה לי לתפוס כשאני חושבת על מותה של פונצ'ה, כי כזה, אין מצב שהחרא הזה קרה לטובתי. אבל אינני יודע... אינני יודע... לא חזרתי לעצמי מאז, אבל אולי כן למדתי יותר לעומק מהי אהבה, ומה הכוח של החיים שלי, ושהרצון שלי לחיות חזק יותר מהעצב.
אבל התהיה לא הייתה על זה בכלל, סתם גלשתי עכשיו.. התהייה שלי הייתה לגבי האם מגיע לי קרדיט כלשהו. האם מגיע לי כל הכבוד? טפיחה על השכם? כי לא מתתי? כי זכיתי להחלמה? האם יש משמעות לכל פעם שהצלחתי לשמור על עצמי? מי זה ששמר עלי שם כשסוף סוף הצלחתי בפעמים הראשונות להפסיק אונס מתמשך? לעמוד שם עם כוחותיי החלושים והמהוססים כמו לביאה? ולאט לאט אפילו לא להצטרך את הלביאה. לעמוד שם בשקט, איתנה, בטוחה בעצמי, ולדעת איפה הגבולות ואיך לשמור עלי טוב יותר... בלי להצטרך להלחם על מה שמגיע לי. על השקט שלי, השלווה, האהבה, הכבוד, החברות...בלי שזה יהיה קרב יותר... מי זה שהצליח לסרב לג'וינט דווקא בלילות הכי קשים כשכל מה שרציתי זה להשתמש? זה אני או הרוח? זה רוח האני?
הרוח מכוונת, אבל מי עושה את הפעולות עצמן? הרי זו אני. ואולי מראש זכיתי בתנאים טובים יותר. באדמה דשנה. בהורים תומכים, במיטה רכה, בחברים שדרכיהן הצטלבו עם דרכי והיינו אחד לשני כמו רשת הצלה, מורים, מנחמים ומנוחמים, אהובים ואוהבים...
אני לא יודעת. אני חושבת שזה בסדר להרגיש שאני גאה בעצמי. לא גאווה במובן הרע, פשוט, כזה, וואו... להעריך את הדרך. לראות את הדרך. לדעת לאיזה מקומות קשים יכולתי להתגלגל ובחרתי שלא. אני בחרתי. הרוח תמיד נותנת הזדמנויות. ים של הזדמנויות... אנחנו לא רואים אותם עד שאנחנו בוחרים לבחור. ואז, הופס, מה שהיה קשה במשך שנים ונראה כמו פיל הופך לעכבר. אם שמים מטבע של 10 אגורות על העיניים הוא מסתיר את השמש, אבל מי יותר גדול, מטבע של 10 אגורות או השמש?
אז כזה. ופתאום אני אומר לעצמי, אלוהים, כל כך סבלתי... כל כך סבלתי... למה לא הורדתי את המטבע הזה מהעיניים? הרי זו פעולה כל כך פשוטה... אבל היא גם כל כך לא פשוטה... עד שלא מגיעים לסף, ובוחרים לחיות בטוב כי הגיעו מים עד נפש... זה ממשיך להסתיר את השמש. זה ממשיך להיות פיל. ממוטה...
ועדיין, גם אחרי שמורידים, אז הגוף חלש, ולא כל כך יודעים איך ומה, אז לאט לאט... וכזה בא לי לטרוף הכל ובגלל זה השרירים שלי תפוסים עכשיו, אבל עדיין שמח על הבחירות ותכף הכאב יירגע והגוף יתחזק...
לפני כמה ימים אבא שלי אמר לי שהוא לא מאמין בי. לפעמים זה נפלט לו. זה היה ביום שגם ככה עברו עלי דברים לא פשוטים, ובשונה מבעבר הצלחתי לעמוד מולו בלי לצעוק, בלי להתעצבן או לקלל, פשוט לעמוד מולו ולהסביר לו למה אני מאמינה בעצמי. למה אני לא הרכיכה שלא יצא ממנה כלום שהוא חשב שאני. זה גם כן עזר לי לראות את השינוי שחל בי, גם בתגובה שלי מול דבריו הקשים וגם באמונה שלי בעצמי ובראייה של התמונה הרחבה וכל הפעולות הקטנות שעשיתי כדי לעזור לעצמי ולחיות כמו שאני רוצה. כמובן שיש עוד דרך, מה זה דרך, בקושי התחלתי... עדיין מריחה את קו הזינוק, אבל וואלה הכל בסדר. באמת.
אחר כך הלכתי למקהלה וזה חסך לי כדור קלונקס שחשבתי שאזדקק לו וזה רק חידד לי עוד יותר שהכל כאן לתמוך.
המפגש עם הנווד/פולש/משוגע ביער [עדיין מתלבטת איך לקרוא לו] מעורר בי תחושות מעניינות מאוד. היום הוא ציטט לי משפט מאיזה סרט על אנשים ששומעים את הקול הפנימי שלהם יותר חזק וזך מאנשים אחרים, וחלק מהם נהיים כוכבים וחלק משתגעים. והוא, הוא ללא ספק משוגע, אבל אני מרגיש את האמת שלו. אני גם מרגיש שאי אפשר לשקר לו ושהוא לא משקר בעצמו. כלומר, כשהוא מרגיש משהו זה מוקרן חזק מאוד החוצה, אני ממש יכולה להרגיש מה קורה בתוכו הרבה פעמים, יש לו אנרגיות מאוד חזקות, וגם היה לנו סינכרונים חזקים בקטע של מפגשים [רואה אותו בכל מקום בלי לקבוע- יוצאת מהקופת חולים, הוא שם, יורדת מהאוטובוס בתחנה רנדומלית בלילה, הוא שם, כל מני..]. הוא גם החמיא לי בחיוך על איך שתקעתי את הסכין במכתב שהשארתי לו והערכתי את זה שהוא העריך, חחח... משחקי צ'יפים כזה. הוא נורא בוסי אבל הוא מודע לכך שהיער הזה זה הבית שלי ושאני לא הולכת לזרום על השיט שלו. אם היה לו ספק אז נתתי לו את זה בפרצוף כשלקחתי אותו לסיור ליקוט ונראה לי שדי היממתי אותו עם זה שזללתי כל קוץ ודרדר והראיתי לו צמחים שיכולים להרוג אותו כשיום לפני כן הוא ראה אותי בדמות הנסיכה האקדמאית שלי. הוא אמר שלו יש 23 דמויות, כמו באיזה סרט. אני אמרתי לו שלא ספרתי את שלי מעולם, אבל הוא כבר פגש 3, אז... :)
בכל מקרה הוא צץ כאן היום. דפק בדלת בערב שישי. זה לא בא לי בטוב שבא בלי הזמנה. אולי הייתי צריכה להגיד לו על זה משהו. חשוב לי לשים שם גבול ברור. מצד שני זה כזה וינטג'. מזמן לא באו לבקר אותי בלי הודעה מוקדמת. יש בזה משהו שאני מחבב, אבל לא כשמדובר בהומלסים מתמודדי נפש שאמנם ליבי יוצא אליהם אך אינני מעוניינת להכנס לשום קשר פרזיטי כזה או אחר ולתת לאנשים להשען עלי כעת. הוא בא כולו מלוכלך בפחם, כולל הפרצוף. סיפר שעשה היום טקס שהחזיר לו את כוחו. האמת, נראה שהוא חזק בטקסים. סיפר לי במפגשינו הקודם על טקס מעניין שעשה בהקשר לצעד 4, ואיך חיבר אותו עם האלמנטים. לא חשוב. אמא שלי שאלה אם אני רוצה להזמין אותו לארוחת שישי. אמא כזו טובה. אז בסדר. שאלתי והוא שמח על ההזמנה וככה יצא שהפולש-נווד-משוגע אכל אצלינו ארוחת שישי היום וההורים שלי שאלו אותו מלא שאלות רשמיות שאני לא שואלת לרוב, כמו מאיפה אתה ולמה וכמה אחים ואיפה ההורים ומה הלאה ותעשה משהו עם עצמך באמאשלך... וזה היה מעניין להכירו יותר, אבל גם שאב ממני קצת אנרגיה כי אני ביום עייף אחרי לילה לבן ששוב נכנסתי בו ללופ מחשבתי [הפעם בענייני צילום ולא צמחים, הללויה, לפחות יש גיוון בנושא] אבל בגלל שזה מלווה בתנועות רגליים בלתי פוסקות היום הרגליים שלי בערו מכאב [+קיבלתי מחזור+נסיעה ברולרבליידס לעבודה אתמול קיצר שבורה מתה] אז בסוף הרשיתי לו להתקלח כאן ושלחתי אותו לדרכו.
הוא רצה שאבוא מחר ליער אבל אמרתי לו שככל הנראה אשאר בבית לעבוד על היצירות שהזמינו ממני. 3 יצירות. 600 שקל. אולי אצליח לעשות את כולן בשבת+ראשון? יהיה ממש מגניב אם כן. זה די קול לעשות כסף בימי חופש שלי דרך יצירה שגם מפתחת אותי [כי זה מפיץ את עצמו אחר כך ומביא עוד לקוחות+ נותן לי אימון ביצירה עצמה+מכניס אותי למוד יצירה וזה לגמרי עדיף מלהעביר שבת בפייסבוק או לאדע מה.] האמת שקצת מתגעגעת גם לרביצה וללא לעשות כלום, ואולי גם את זה צריך להכניס ליומן...
אה, למה דיברתי על סינכרונים? חוץ מהמפגשים האלו עם הנווד, הערב הוא דיבר הרבה על הרוח הגדולה ועל חלומו לטייל בטבע הפראי בארה"ב, ואיך שהוא הלך קיבלתי בפייסבוק הודעה מאיזה נווד אחר שבדיוק חוזר מארה"ב מחורף מושלג באוהל וגם השתמש במושג הרוח הגדולה...[מישהו שאני כמעט ולא מכירה ורק יצא לנו להתכתב מזמן... אז זה היה קטע שבדיוק שההוא הלך השני כתב לי הודעה].. קיצר לא יודע מה הסינכרונים האלו מסמלים אבל כן יודע שהמפגש עם המשוגע הוא משמעותי כי הוא האיר לי על עצמי כלמני דברים חדשים, בעיקר על כמה כוח יש בי, וגם תזכורת לחלומות היער שלי, ואמונות שונות. בכל מקרה אני מרגיש שלא בא לי להתערבב איתו מדי כי בכל זאת הוא משוגע ומוצץ הרבה אנרגיה ואין לי מיותרת עכשיו... ובכלל, וואלה, נמאס לי למשוך אלי נזקקים... זו שאלה איך זה תמיד קורה לי. גם הנווד השני שכתב לי הוא סוג של "נזקק", פחות במובן החומרי, מרגישה שברגשי כן מבקש ממני בתת מודע ריפוי מסויים וקשה לי עם זה שכל הזמן באות להתרפא אצלי כלמני ישויות... כלומר, אני יודע שיש לי את היכולת לתת, אבל צריך גם רצון ומסוגלות, ועכשיו חשוב לי יותר לתת לעצמי ולשמור על עצמי כי אני יוצא מתקופה רגישה ולא פשוטה. ואולי [בטוח?] זה עניין של נקודת מבט וגם כאן יש לי איזה מטבע על העיניים להסיר וברגע שאני אבחר לראות את זה אחרת זה גם יהיה אחרת ואולי אף אחד לא בא להתרפא אצלי ואולי בכלל אני מתרפאת ווייייייייייייי כמה אופציות אני אוהב את זה דווקא ואיכשהו מרגיש שכולן נכונות. וזהוווווו בערך
טוב גם הכתיבה קצת היפומאנית אבל חראעלכולכם זה בכלל הורמונלי
לילה טוב3>
כשהייתי קטנה היה לי צעצוע שאהבתי מאוד, קראו לו טומיטיצ'ר והוא היה צריך מלא סוללות כדי לעבוד.. ואחרי הרבה שנים שלא ראיתי אותו פתאום מצאתי אותו בבית, ובהתרגשות מהוססת הכנסתי אליו סוללה אחר סוללה
והוא עבד
ופתרתי את כל החידות שלו
ואז הוא ניגן לי את מנגינת הניצחון של מי שפתר את החידות
וזה היה כמו להתאחד עם הרגע ההוא של השמחה הילדית כל פעם שהייתי שומעת את המנגינה הזו
וככה אני מרגישה עכשיו...
אולי השתגעתי אולי הפוך
אולי סוף סוף אני לא משוגע יותר
אולי אני מבין את זה פתאום
ועכשיו אני מבין שזה הפור
זה ה-פור שחיכיתי לו
יום השוויון היה לא מזמן, ממש באותו יום שכתבתי עליו קודם שאבא אמר לי דברים קשים
דמיינו תנועת מטוטלת [אני לא מנסה להפנט אתכם חחח... למרות שמתאים לי]
הנה היא מתנדנדת לה מימין לשמאל...
מה קורה באמצע? באמצע זה יום השוויון, זה הפור, זה ההיפוך
באמצע המטוטלת כאילו עולה כנגד כוח הכבידה, באמצעות כל הכוחות שצברה עד עתה,
עד להגיעה לנקודה זו
ושמה
הקצב משתנה
הכיוון משתנה
השרב נשבר
עדכוני פולש אחרונים-
הבוקר, אחרי שסירבתי לבקשתו של הפולש להשאר לישון כאן, החוצפן הזה העז להגיע לכאן ב7 בבוקר ולדפוק כמו מטורף על הדלת והעיר את אבי ולבקש להכנס לישון אצלינו כי בחוץ יורד גשם, למרות שירדו רק כמה טיפות.
אבא הכניס אותו למרות שאתמול סיכמנו בינינו שזה לא מתאים שהוא ישן כאן. כשהתעוררתי [10 בבוקר] גיליתי שהוא כאן והתעצבנתי מאוד. זה מזכיר לי את התחושה שהרגשתי כשגיליתי ששמוליק בבית שלי, הגבר הראשון שתקף אותי מינית. ההוא שהזמין את עצמו, התיישב כמו בוס באמצע הסלון עם רגליים על השולחן וביקש מאמא שלי קפה וטוסט כשהציעה לו כוס מים, בזמן שאני הייתי בביצפר ולא היה לי מושג שהוא נמצא אצלי בבית אפילו. אמא שלי הגישה לו את מה שביקש בלי לדעת שהוא יהיה הגבר הראשון שיתקוף אותי מינית וגם יגנוב ממני בבריונות, שקרים ואלימות את כל חסכונותיי.
בכל מקרה, גם הפולש מזכיר אותו, כי מזמין את עצמו למקומות, ועוד מעז לקטר אם בעל הבית הדליק רדיו או משהו והפריע לו לישון. פאקינג בוס מסריח. כבר כמה שעות התייסרתי כאן בבית מלאת חרדה וחיכיתי שיקום, מתלבטת איך להעיף אותו מכאן, בבעיטה או לפחות לתת לו כוס מים לפני כן. בוודאי שקפה וסיגריה וחיוך לא יהיו.
בסוף ההורים שלי התחילו שוב לריב מי מהם יותר אוטיסט וחולה נפש ונשבר לי הזין וידעתי שהוא מעמיד פני ישן גם ככה אז נכנסתי לחדר והדלקתי אור והתיישבתי על השולחן בכוונה כדי להביט עליו מגבוה. הוא שאל מה קורה ואני כזה, מה מה קורה, אתה באמת שואל, מה אתה עושה כאן בכלל, בקיצור מפה לשם מזיין תשכל אמרתי לו שיקום וילך וזה לא מתאים ושלא ידרוך כאן יותר.
אחר כך קצת רעדתי. עוד יצאתי החוצה לוודא שבאמת הלך וגם לקח מכאן את כל הג'אנק שלו והשמיכות עם הפשפשים. זהו. אני לא חבר שלו יותר. אני ממש עייף ממשוגעים מהסוג הזה ולא רוצה אותם בחיי יותר. סוגר את הערוץ האנרגטי שעד כה איפשר להם להתקרב.
שלום ולא להתראות, תסתדרו גם בלעדיי.
הפולש הזה יום אחד רצה לתת לי שם אינדיאני. הוא אמר לי אל תעלבי, זה לא בקטע רע למרות שזה נשמע ככה, וזה גם לא בהקשר מיני, אבל השם האינדיאני שהייתי נותן לך הוא "זאת שנותנת". בכל זאת גיחכתי אבל הוא באמת התכוון לזה שיש לי לב גדול והרבה מה לתת למסכנים כמוהו. רק חבל שאני לא מעוניינת, ושיש לי אותי קודם, ושחלאס למצוץ תדם ולמתוח תגבול ולאנוס חבורת ערפדים מניאקים.
קיצר זאת ההתפחות האחרונה, ואם הוא ימשיך להציק לי ולמלא את היער בג'אנק שלו ובחרא שלו אני הולך להלשין עליו לרשויות והיער יחזור להיות מקום מפלט רגוע. הוא מביא לשם אנרגיות של קרב ואני ממש ממש לא אוהב את זה. זהו.
תגובות
הוסף רשומת תגובה