מחשבות על אינסטנט קארמה בתקופה הפוסט אטלנטית החמישית

יש את השיר ההוא שיש בו את השורה  "היינו פה כבר קודם בתפקיד הפוך"

כששמעתי את השיר הזה זה ישר שלח אותי למחשבות על גילגול קודם וכאלה

אבל עכשיו אני מבין

כלומר, הבנתי את זה כבר קודם, די מזמן האמת

אבל עכשיו אני מבין את זה מבפנים, עכשיו אני ממש מרגיש את זה

את מה שאחד ממורי היקרים קורא לו אינסטנט קארמה

 

כלומר, אם פעם היינו רואים את הסיבות-תוצאות אחרי גילגול שלם, עכשיו בגילגול אחד אנחנו עוברים כמה גילגולים. הקארמה לא מחכה. תמיד מראה את הסיטואציה מצד אחד ואז מצידה השני. אם חוויתי משהו מול מישהו ופספסתי לראות אותו באמת או להבין באמת איך זה מרגיש מהצד שלו, הקארמה כבר תראה לי. היא פשוט תשים אותי בנעליו בהמשך דרכי, ואם פעם זה היה לוקח אלפיים שנה או אלף או חמש מאות, היום זה לוקח בין שעה ל5 שנים, נגיד.. פלוס מינוס. המספרים זה כבר בחוויה שלי ולא מה שהמורה אמר.

 

אז בעצם יוצא שאנחנו מן מטוטלת כזו של חוויות, של מחשבות ותחושות, כשהשאיפה של הרוח היא תמיד לספק לנו את התמונה השלמה. לפעמים זה מאוד כואב, כי זה מאפשר להתבונן עלינו מבחוץ ולהבין איך גרמנו לאחרים להרגיש או לגלות שנהגנו באופן מאוד לא אוהב כלפינו ומשם הסטוריה מה שנקרא, החרבנו כל מה שבדרכינו...

 

איכשהו כשהקארמה מלטפת אני פחות זוכר את זה חזק. לפעמים היא מלטפת באמת ואז כזה אני מקבל חיזוק שאני בדרך והכל בסדר... ותכלס, גם כשהיא נותנת כאפה זה חיזוק, אבל, כזה, רגע, שניה... צריך לקום, להתאושש, להתעשט. תודה לך גם על זה.

 

המורה אמר שבעתיד הקארמה תהיה כה מיידית שכל מחשבה שתחשוב מיד תקבל ביטוי חיצוני, וכל צביעות תעלם מן העולם. למשל, אם חשבת כמה אתה שונא מישהו, מיד תקבל צורה חיצונית של מפלצת או תהפוך ללהבת אש. אני חושב שהחלק האוטיסטי שבי עלול לפרש את הדברים פשוטו כמשמעו, ואולי באמת זו הייתה כוונת המשורר, אבל אני מעדיף לקחת את זה כמשל. כמו את החיים בכלל. אני חובב משלים, סתם שתדעו לכם. אולי זה גם המקום והזמן לציין שמלא פעמים אני אומר דברים וזה נשמע שאני באמת מאמין לשטויות של עצמי אבל אני בכלל מספר משלים. אז אנשים נבהלים לפעמים כי הם חושבים שיש לי דעות ותפיסות עולם מאוד אזוטריות אבל אני בכלל משחק ועושה ניסויים חברתיים ובעיקר מתאמן. פשוט מתאמן על להיות, על לחיות... על להיות אדם. זו הדרך שלי. לפעמים אני אומר שטויות גמורות אבל איך אומר הקלף שחוזר אלי שוב ושוב? – "טוב יותר להאמין בשטויות ובשקרים כדי להאמין גם באמת, תחת אשר ללעוג לאמת ולכפור בכל"..

 

אז, זה לא ניסוח מושלם עבורי, אבל אני כן מתחבר לזה ש-אוקיי, לך תתן מילים עכשיו להבנות רוחניות, לנבואות, לחוקים, לאמת, אז אתה קורא לזה אינסטנט קארמה, ואתה מדמיין שנאה בתור להבה. מבחינתי אני מעדיף לראות זאת כסמלים כי במילא בני האנוש "יצירתיים" מאוד כשזה נוגע ללהבין מה השני מתכוון. הסמל נותן לי להבין מה שנותן לי להבין. ומה שהוא נותן לי להבין בהקשר למה שהתחלתי לכתוב עליו לפני שהתחלתי לזיין את המוח זה כמה חשוב לי להיות אחד בפה ואחד בלב, קודם כל מול עצמי, כדי שאוכל להיות מדויק, כדי שאוכל לאהוב אחרים, כדי שלא אתלקח ואשרוף הכל... וכמה אני אוהב אנשים כנים, שהם מבחינתי שליחים מהעתיד, ולפעמים בפנים אני מחייך חיוך עצוב כשאני רואה כמה צרות זה מביא, התפקיד המדהים הזה שלקחו על עצמם, ואני חושב לעצמי- אם רק הייתם יודעים כמה אתם חשובים. כמה משמעות יש למה שאתם עושים... ואני יודע שזה כואב, ושיש מחיר. אבל שתדעו שיש מי שרואה מהצד ואומר תודה על הקיום שלכם. תודה שיש אתכם. אתם כמו אור שמפיץ את עצמו ואפשרתם לי בהיותכם לבחור בטוב. באמת ובאהבה.

 

האמת, ממש לא תכננתי לכתוב על זה אבל זה יצא. חשבתי תכלס בכלל לכתוב על עישון סיגריות כמעורר חרדה לעומת הגישה הרווחת בין המעשנים שהסיגריה בכלל מרגיעה להם את החרדה, אבל לא יודע. יצא משהו אחר.

 

עכשיו אני לחוץ ומתרגש מאוד מהנסיעה למדבר לכמה ימים לסדנה של עיבוד עצמות. אני לא זוכר בכלל מתי פעם אחרונה העברתי כמה ימים בשטח. כלומר, לילה אחד יוצא לי הרבה, אבל כמה לילות ברצף לא יוצא לי... ובכלל, הקטע של לישון באוהל לבד הוא חדש לי, ועכשיו זה יהיה  מאתגר אני מניחה. מקווה לא לקפוא. ללמוד הרבה. להשתחרר. להנות... בדרך כלל אני חוששת ואחר כך ממש שמחה שנסעתי.. גם זה מניחה שיקרה. אבל מה יש לי להניח הנחות או לדאוג. הקארמה מתקתקת כמו שעון. הלב שלי כנוע ופתוח. האף שלי מוביל אותי כמו מצפן של חנריק ביער עבות. טוב, לא נראה לי שאני אסביר את עצמי כי במילא לא קוראים כאן ואני כותב בעיקר כדי לפרוק.

 

יש בי עצב. יש בי כמיהה. געגוע. עם זאת אני לא דואג. אני סומך. אני מוכן ללמוד. לאהוב. להשרף. לטעות... וזהו פחות או יותר לבינתיים...

 

תפילה- השם תעזור לי לאהוב אותי יותר, להבין מה זה אומר עבורי, איך אוכל להיות טוב יותר אלי.. ככה שאוכל להיות טוב גם אל אהוביי.

תעזור לי להשתחרר ולא לפחד להשתטות, לצחוק בקול גדול ולא להתפדח ולהתכווץ אם תצא לי נחירה או שאני אפלוט את כל האוכל שיש לי בפה או משהו, תעזור לי להתפלש בחולללללל השם אני רוצה לרדת לעם תעזור לי לרדת מהאולימפוס הזה שהוא לא של גאווה אלא פשוט של ניתוק, של התבוננות מבחוץ, תעזור לי להתערבב ולהטמע עם האנשים, האדמה, החיות, הרוחות... תעזור לי להרגיש אותך תמיד ולהרגיש שיש לי על מי לסמוך ואני בידיים טובות.  תודה אמן ואמן!

 

 

והנה ציור מבולגן שבמרכזו אני מציג את האינסטנט קארמה. תכננתי לעשות בהתחלה מדגם כזה מייצג רק לסיטואציה אחת אבל אז הבנתי שזה יהיה קשה לא לצייר את כל השזורות בה והתחלתי להתבלבל עם איך להציג את זה אז בעקרון יש את הסיטואציה הספציפית שהיא לצורך העניין מקרה שקרה בין שני אנשים [אדומי וכחולי] ואז בעצם האדום החמוד בעתיד מוצא עצמו בנעליו של הכחול ועכשיו הוא צריך לחשוב מה הוא עושה עם הידע החדש, עכשיו כשיש לו תמונה שלמה, מול חברו הצהוב. החץ האדום שלי מצביע למעלה כי אני יוצא מנק הנחה שקבלת החלק החסר של הפאזל מאפשרת לנו בעצם לגדול, ולא להתקע בלופ ולשחזר חיים שלמים של טעויות שוב ושוב. לא שאנחנו תמיד לוקחים את ההזדמנות חח אבל היא ניתנת. אז אם אדומי בוחר להתעלות על עצמו וללמוד משהו ולהגיד אוקיי הייתי אידיוט איך אני יכול להיות פחות אידיוט אבל גם לא לכעוס עלי שהייתי אידיוט כי מה לעשות שלא ידעתי, עכשיו יודע, ובינתיים יש עוד מליון ורודי ותכלתוש וירוקי וסגלגלי וכולם רוקדים ביחד גם בלי לדעת, לפעמים, והחצאי ירח זה השתקפויות של אנשים אחרים שפעם הכרנו או חווינו איתם משהו והשאירו בנו חותם או שינו אותנו או סתם מאירים לנו פתאום באור חדש על סיטואציה שכביכול לא קשורה אליהם, וכזה, זהו, חיחי, קצת הסתבכתי, לא חשוב :) העיקר שמבין את עצמי