שלוש שש שש אפס חמש

  אמנם ישראבלוג לא נסגר בסוף, אבל מאז שהיה אמור להסגר לא באמת כתבתי כאן. לא כמו שרציתי. לא כמו שהייתי זקוקה. כי כמעט כל מה שאני רוצה לכתוב עליו זה אתה. ואני לא רוצה שתקרא. ואני חושבת שזה לא פייר שבנוסף לכך שאיבדתי את אהבתי אני מאבדת גם את המקום בו שפכתי את ליבי. ובכלל יש כלמני דברים לא פיירים בסיפור הזה, אבל משתדלת לזכור שאני בוחרת. אני בוחרת להיות איפה שאני עכשיו, ואם ארגיש שזה עובר לי גבול מסוים, אז אלך למקום אחר. בינתיים זה כואב ופוצע. מקווה שאדע לאמוד את הנזק ולהרגיש אם הגבול נחצה. מקווה שאוכל למצוא בדרך גם שמחה. כבר מצאתי אותה, אבל אז שוב. כמו הירואין לוריד למכור נקי והכל מהתחלה. אין נחת. יש המון בכי. אולי זה הגל האחרון שישטוף את כל השאריות ויכריע מה הלאה, לפחות בעניין האפיזודה הספציפית הזו. כמובן שעוד הרבה גלים מחכים לי, בכל העניינים כולם... אני כלכך עצובה. אוף. לא יכולה לחכות ליום ההולדת. לפחות קצת תשומת לב ומתנות ולא יודע מה. תחושה אשלייתית [?] שלאנשים אכפת ממני. לפחות אצא ואקנה לי קצת מתנות. אטפח את עצמי קצת. ארגיש יפה קצת. אולי חבר או חברה יבואו לבקרני.  ...............

"ספרי לי על עצמך" -"זה ארוך"   ... [מפה לשם]   "אוטיזם זה העתיד" -"ובכן, בקרוב אצלך"         מחר יום של מדיטציה, שקט, התכווננות ותפילה לקראת הנסיעה הקרבה. אוברדואוז קשה מבני אנוש     ימים של התכנסות אצל רבים ממכריי. נדמה לי שזה ישתנה ממש בקרוב. מה שצריך בשביל השינוי זה פריחה אדומה [יש], חודש אדר [בקרוב], וקצת שמש שתצבע את הלחיים בורוד. זה מתבשל כבר מעל חצי שנה, ובקרוב זה עתיד להיוולד תינוק אוניברסלי, או לפחות בקרב שבט המכשפות והמכשפים האהובים עלי תינוק כזה אני מוכן ללדת. התינוק שהוא אני החדש, אתם החדשים היותר חופשיים היותר אוהבים        

  המון מילים נכתבו בטיוטות. לא מרגישה בנוח כאן. קצת מתחשק לי להעלם. בינתיים צום מדיבור ואוכל מיותרים. פברואר- טיסה מרץ- יומולדת + חזרה ללימודים אפריל- עיבוד עצמות + צימצום משרה