צר לי לבשר לך, ישראבלוג

אבל נדמה לי שהתאהבתי בעצמי

 

סתם סתם, אני צוחק, כי לרוב כאן זה המקום שלי לבטא כאב, כי, ובכן, בחוץ זה לא ממש מתקבל על שום דעת או לב

בכל אופן, לאחרונה כשיש לי ימים עם עצמי אז כזה וואוווווווווווווווווווו איזה טריפ מדהים, תובנות ומנדלות וישויות חסרות גוף שבאות לבקר וחפצים הופכים לחיות וכל מה שטריפ טוב מכיל, רק בלי הקטע של לדחוף חומר אלים לגוף שעוד משלמים עליו כסף [לפעמים, אני לרוב לא, כי אני גורו]

קיצר לא יודע אני מרגיש שאני עושה אהבה עם החיים שלי

 

רוקד עם פומפיה על הראש כמו דפוק חחחחח ואז כזה שיט הוילון פתוח אז סוגר וממשיך ואז מחליף את הפומפיה בתוף מצחיק את עצמי חחחח

 

היום ביער ככ שמחתי כשראיתי צב שצרחתי והוא נבהל מהצרחה, אחר כך נשארתי קצת להתבונן איך הוא צועד והייתה לו הליכה הכי חמודה שיש

שמחתי גם כשמצאתי טרשנית למרות שלא מת על איך שהיא בפה וגם שזיהיתי שלושה סוגי אורנים! אה וגם ראיתי שני פרפרים מהממים 3>

 

בכלל מזמן לא הרגשתי כזו תשוקה למשהו שעשיתי, ואני גם מרגישה שטובה בזה [לזכור את השמות הרבים, לזהות את הפרטים הקטנים].. זה תחום שאין לו סוף ולפעמים זה מתסכל כשאני קולטת כמה עוד יש ללמוד אבל זה רק ברגעים שאני תינוק ודווקא אני אוהב את התינוק שאני וחושב שהוא חמוד אז מבין אותו, ובתמונה הגדולה גם יודע שתכלס זה טוב ומשמח שזה תחום שאין לו סוף, כי מה אם היה סוף? זה כמו שקוראים ספר ממש יפה ולא רוצים שהוא יגמר, או משחקים משחק מחשב או לאדע כלאחד והחראשלו, אז כזה.. אז אני שמח

 

היום עשיתי מדיטציה בחוץ והקלטתי את מה שעלה בי, זה כלי מדהים כי תמיד התבאסתי שאי אפשר להקליט חלומות ואז לצפות בהם כמו בסרט, אבל הנה, אפשר. למי ששואל את עצמו מה זה המדיטציה הזו שעשיתי אז זה פשוט מאוד- אני לא עושה כלום. זה קורה לבד. רק צריכה לצאת ליער ולשבת במקום הקבוע שלי וזה פשוט קורה... לאט לאט הערוצים שלי קולטים.. תרתי משמע.. הם קולטים שהם קולטים.. ואז הכל מתחיל לזרום... התת מודע צף, דברים מהילדות, ישויות ומהויות מתגלות... אחרי זה הרגשתי זך, ראיתי הכל צלול ממש פיזית.

 

 

 

הנה הדברים שנאמרו שם-

 

"כשהייתי קטנה והמצאתי את הגמבוי השחור*, מה חיפשתי בעצם? חיפשתי פרספקטיבה. חיפשתי נקודת מבט של מישהו אחר על מה שקורה לי כרגע. מה המשמעות של זה? אני לא יודעת אבל... נראה לי שיש לזה אחת גדולה.

אני יושבת כאן ותפסתי את עצמי על חם מנסה לתת למוח שלי לקחת אותי לאיפה שהוא היה לוקח אותי בטריפ אסיד. מסתכלת על העצים ועל האדמה ועל איזה מקל כאן, ורואה לאן המוח שלי היה יכול לפתח את זה.. ובאמת זה קצת מצליח והכל הופך למנדלות נורא יפות והמקל הופך לנחש ואז אני רואה לתוך הנחש ואני רואה את איברי הפנים שלו ופתאום הוא נהיה צהוב וזוחל וגדל וקטן ונושם במן ריתמוס כזה מוזר ולא אנושי.. שהוא כאילו כל פעם קצת גדל ואז כל פעם קצת קטן.. בריתמוס של כל פעם כמה נשימות.. 5 נגיד. ואז השמש יוצאת ופתאום הנחש מת... אמממ..

המון המון תחושות, מחשבות, ברגע שאני יוצאת מהבית ומגיעה ליער. חשבתי לעצמי לרגע שמספיק שאהיה כאן יומיים ואני כנראה אהיה אדם אחר לגמרי... פשוט לגמרי..כי אני מרגישה שהתובנות שבאות לי כאן הן כאילו משוחררות מהכלא, מהקירות שסוגרים עלי בבית. פתאום אני מרגישה בצלילות מה מקשה עלי כרגע, ואחד הדברים שהכי מקשים עלי כרגע זה העובדה שאני לא בגוף. אני כל הזמן בחלומות והגוף נורא כואב לי ומאוד לא חיוני ואני רוצה להרגיש בבית בגוף שלי. אני רוצה להרגיש שאנחנו מאפשרים אחד לשני את הפוטנציאל המטורף הגלום בחיבור בינינו.

זה גם מתקשר לשאלה שחן שאל אותי וגם הפסיכיאטר- מה אני עושה ביום יום, ופשוט לא ידעתי לענות כי.. אלוהים ישמור.. מה אני עושה בכלל? אני כל הזמן מעופפת איפשהו..אממ.. לא יודעת, אני חושבת לעצמי איך אני אוכל לעזור לעצמי וגם חשוב לי להזכיר לעצמי את עניין הפרספקטיבה, נקודת המבט:  אני לא צריכה לראות את זה כאיזה קטסטרופה, כלומר- נכון, אני חיה חיים נורא מוזרים אבל מצד שני כשמישהו שואל אותי "מה את עושה ביום יום שלך?" אני גם יכולה להגיד שאני פשוט לא עושה כלום, אני פשוט מתקיימת והיקום לוקח אותי ונעים לי עם זה ומגניב לי עם זה וזה סבבה, למרות כל הקולות שאומרים לי שאני צריכה לעשות משהו עם החיים שלי, משהו שאוכל לספק איתו תשובה לאנשים על השאלה מה אני עושה. נראה לי הקטע הוא באמת, מה שחשוב הכוונה, הוא שיהיה לי נעים עם עצמי, ואז גם התשובה תהיה יותר ברורה ואני אוכל לספק אותה לאנשים.

אמ.. ובשביל שיהיה לי נעים עם עצמי כרגע אני צריכה להתחבר לגוף, וקצת יותר לעשייה ופחות לחלומות ומחשבות, למרות שאני לא כזאתי "אובר-טינקינג" כמו שאומרים על אנשים מסויימים.. יש לי מזה אבל אצלי זה ממש בקטע של "להפליג", הנה, אני יושבת כאן ולוקחת את עצמי לטריפ אסיד. אני מחפשת את הישויות והן באות. אני רואה, אני רואה דברים ומרגישה ישויות סביבי.. אבל.. זה מבודד אותי ומנוון לי מאוד את הגוף.. ואז.. חבל, כי באתי לכאן לא סתם. לא בשביל לחלום. לחלום אני יכולה גם בלי גוף. אממ... לא יודעת. קודם הרחתי את האדמה ופףףףף.. כמעט גמרתי.. וואי היה לה ריח פשוט מדהים.. בחיים לא הרחתי ריח כל כך נעים של אדמה.. ואז נזכרתי.. אממ.. באיזשהו מקום.. לא במובן אינטלקטואלי.. אלא מן תחושה כזאת בלב.. שנזכרתי למה באתי... ו.. זהו.. נראה לי אני אמשיך לשוטט עכשיו"

 

 

 

 

 

כמה הבהרות-

 

*הגמבוי השחור זה משהו שהמצאתי כשהייתי קטנה, וככה קראתי לו כי לא היה לי שם אחר לתת לו, ובעצם זה היה משחק דמיון והמכשיר היה סוג של סמארטפון עם פייסבוק בתוכו. באותו גודל כמו סמארטפון, בצבע שחור, ומאפשר להסתכל בכל רגע נתון מה אנשים שחלק מחיי עושים. זה היה מורכב ולי היו פריווילגיות בתור הממציאה של זה ויכולתי לצנזר ולערוך תכנים, ומה שמעניין בזה [חוץ מהעובדה שפאקינג המצאתי סמארטפון ופייסבוק בתור ילדה וזה היה אחד ממשחקי הדמיון האהובים עלי], זה הקטע שהרבה פעמים השתמשתי בזה לא כדי לצפות באחרים, אלא כדי שאחרים יצפו בי, כדי אני אוכל לצפות בעצמי דרך העיניים שלהם.. לא בקטע של מה אנשים חושבים עלי, אלא ממש איך זה נראה מנקודת המבט שלהם.

 

לגבי הנשימות של הנחש, איפה שציינתי שמה את המספר 5, אני יודעת שזה לא ממש ברור ובחרתי שלא לערוך את זה ולהסביר יותר טוב, אלא להשאיר את זה כמו שהצלחתי באותו הרגע להגיד את הדברים. בכל אופן אני הבנתי את עצמי 3> חחח

 

לגבי "לקחת את עצמי לטריפ אסיד"- אני מאמינה שאפשר להבין מהות של כל דבר [סם, מזון, ריח.. כל חוויה/חפץ/ישות] ולהתחבר אליה גם ללא חיבור ישיר של לצרוך את הסם או המזון או לפגוש את הישות פיזית... באסיד ממש הרגשתי שקיבלתי צוהר למשהו שהמוח שלי יודע לעשות ופשוט עד אז לא ידעתי שהוא יודע. אז עכשיו אני כבר לא באמת צריכה אסיד בשביל זה כי כבר קיבלתי את המפתח לחדר הזה במוח שלי..

 

לגבי האנשים שאני מרגישה שצריכה לספק להם תשובות- מה שמטריד אותי זה לא שאני מרגישה שאני חייבת למישהו איזה תשובה.. אלא פשוט זה שם אותי במצב לא נוח ששואלים אותי מה אני עושה ביום יום ואין לי מושג מה אני עושה.. וזה גם מעלה לי שאלה מול עצמי.. לכן גם בחרתי להתבונן בזה היום ולגלות אחת ולתמיד מה אני עושה... וחוץ ממה שעלה ביער גיליתי עוד כלמני דברים מעניינים על הרוח שנושבת בי ולאן היא לוקחתותי...

 

דבר אחרון- יש כאן סוג של סתירה, כי תוך כדי שאני חולמת אני מגיעה למסקנה שאני חולמת יותר מדי ועלי לעשות זאת פחות, אז מה שאני רוצה להגיד בנושא הוא שלעולם! לעולמי עולמים לא אוותר על הכלי המדהים הזה שיש לי, וזה שאני מבינה שעלי להתמקד יותר בגוף ובעשייה ממש לא אומר שאוציא את החלום לגמרי מהחיים. זהו. הייתי חייבת לציין :)

 

 

 

 

ואם כבר חלומות אז.. חלומות שחלמתי לאחרונה-

 

*חלמתי שאנחנו בפיקניק משפחתי ואז פתאום בא נחש שנראה כמו זעמן מטבעות רק בלי מטבעות.. בצבע אחיד.. ואני מתחילה לרוץ לעברו כדי להפחיד אותו והוא בורח.. ואחר כך ראיתי חתול ונעמדתי על הגב שלו והוא צעד ולקח אותי טרמפ חח וזה הצחיק אותי והיה כיף

 

*חלמתי על סבא שלי שאנחנו מנסים להעלות אותו במעלית והוא עיוור. מלווים אותו למעלית ואז רואים שיש בה חור והוא כמעט נופל לתוכו.. מועד, אנחנו תופסים אותו ומרימים החוצה מהמעלית. מזמינים את המעלית השנייה. בינתיים אני מחכה עם סבא בצד, מחזיקה לו את היד חזק ומרגישה איך מעבירה לו אנרגיה של חום ואהבה דרך מגע. גם מלטפת את גבו, לא ליטוף עדין. מגע נוכח אך נעים. מגע שנותן בטחון... המעלית השנייה מגיעה והיא גבוהה מדי, כחצי מטר מעל למה שהייתה אמורה לעצור. בהתחלה לא חשבנו שנצליח להכניס אותו פנימה בגלל שהוא עיוור ויש מדרגה ענקית אבל בסוף הצלחנו והוא עלה והגיע ליעדו.

 

 

אני מבינה היטב את משמעויות החלום בהתחשב בביוגרפיה של סבי זכרונו לברכה. המעליות שבאות והולכות והן כל פעם למטה או למעלה מדי הן בעצם הדשדוש שלו בין החיים למוות בתקופה האחרונה לחייו, שהוא היה חצי פה חצי שם ובין לבין. העיוורון שלו [הוא באמת היה עיוור, אבל לא לחלוטין כמו בחלום] קשור לשחרור האגו שהיה כל כך מהותי במסע חייו של סבי, איש שלא נתן להתקרב אליו וחומות גבוהות שמרו על ליבו. הן קרסו בסוף ימיו וזה היה מאוד מורגש בחלום, ההובלה שלנו אותו, ההתמסרות שלו... ובעיקר מה שהיה לי משמעותי בחלום זה שאני נגעתי בו. אני שכל כך קשה לי לגעת, נגעתי בו, שהיה לו כל כך קשה להנגע... הוא איפשר לי בחלום להביא לו ריפוי באמצעות מגע אוהב ואני מרגישה שאולי זה השיא של הקשר בינינו. עכשיו. אחרי שכבר מת והגיע אלי בחלום... התחלתי כבר תהליך של התקרבות אליו בעודו בחיים כשחומות האגו קרסו אבל מרגישה שבחלום הזה התהליך הושלם וסוף סוף סבא הצליח לעלות למעלה ולהשתחרר ממצב הביניים הזה.

 

 

הלילה של אתמול היה מלא במחשבות אובססיביות, הפעם, אין לי מושג למה, על הרצח של תאיר ראדה. מעולם לא היה לי עניין מיוחד במקרה הזה אבל הלילה כל פעם נרדמתי והתעוררתי והמקרה הזה לא הניח לי. זה משהו חדש. עד כה אם ליוו אותי מחשבות אובססיביות בלילה הן לא היו קשורות לתכנים קשים, אלא לדברים שהעסיקו אותי ביום יום [למשל ציור או צילום].. שאני מציירת ומוחקת שוב ושוב... או מקפלת בד שוב ושוב... אבל אחרי התקופה האחרונה שדמיינתי ללא הרף אנשים תלויים כנראה שמקרי הזוועה ממשיכים לבוא... מקווה שאחרי היום היפה והמיוחד שעבר עלי הלילה יעבור בנחת... קצת מפחדת אבל גם סומכת שיהיה בסדר...

 

 

 

 

 

בכל מקרה היום הרגשתי חדות יוצאת דופן, צחקתי מלא והיה לי הומור חד בדיוק כמו שהיה לי בטריפים אז כנראה שהניסוי ביער הצליח לי...

היו בי מלא קולות ושמעתי את כולם והצלחתי גם להעביר את זה הלאה ולחלוק...

ולא יודעת למה אני ככ מנסה לשחזר את חוויית הטריפ, זה כבר הירהור בפני עצמו שאולי אכתוב עליו בפוסט נפרד...

 

זהו, לילה טוב אחרי יום שמח

 

מחר ליקוט פטריות! יש!

 

 https://www.youtube.com/watch?v=TcKWZaREWkg&feature=youtu.be