טיפה מאסטרליה + הילדים

לפני יומיים פונצ'ה באה לבקר אותי בחלום

היא אף פעם לא באה כשאני מזמינה אותה, היא באה כשאני שבורה ממש לגמרי, לרסיסים, היא שומרת את המפגשים שלנו לרגעים הכי קשים שלי, מעניין למה

בכל אופן חיבקתי אותה המון המון בחלום ומה שהיה משותף לביקור הקודם שלה הוא שלא רציתי שזה יגמר. הפעם לא ראיתי את הפנים שלה. היא שכבה על החזה שלי במן שיבלול כזה וטמנתי את הפרצוף שלי בפרווה של הגב שלה והסנפתי אותה. נשמתי אותה כמה שרק יכולתי ורציתי שזה ימשך לעולם.

 

אחד החלומות המשמעותיים שהיו לי בלילות האחרונים, לפני שלושה לילות כמדומני, היה כזה-

 

אישה אחת עם רסטות ארוכות ושחורות שמתגוררת בהוסטל. באה אליה אישה אחת מההוסטל, מבוגרת ממנה עם שיער קצר בהיר, ואומרת שהיא משתחררת. שהיא החלימה. האישה עם הראסטות שמחה בשבילה ואוהבת אותה, היא אומרת שעכשיו תלך לדבר עם אלוהים לגביה, לספר כמה היא טובה. האישה עם השיער הקצר אומרת שאין צורך מתוך צניעות. ההיא עם הראסטות מתעקשת ומיד מתחילה ללכת. חוצה את הכביש והולכת ברחוב עד שמגיעה למן מקום שיש בו המון תיבות ובתוכן המון מפתחות. על כל מפתח כתוב משהו, איזו תכונה חיובית.

האישה מתחילה לדבר עם אלוהים ומספרת לו שכל דבר טוב שהיא למדה בחיים שלה, כל כלי להתמודדות שהיא קבלה בחיים האלו היא קיבלה מהאנשים שהכי בתחתית. דווקא האנשים שהכי לא מצפים מהם, שהם נראים הכי שבורים ודפוקים, הם היו המורים הכי גדולים שלה. היא דיברה קצת בתוכחה וקראה לאלוהים שירד למטה וילמד מהם בעצמו.

 

זה היה מעניין בעיני שהיא קוראת לאלוהים בכבודו ובעצמו לרדת לעם [ולא סתם לעם אלא לשוליים שלו] וללמוד דווקא שם את רזי החיים האלו. אני מרגישה שעדיין לא הבנתי לגמרי את משמעות החלום עבורי ושעלי לבשל את זה עוד קצת.

בשלב הזה אגב התעוררתי והחלום היה לי מעניין מדי ולא רציתי שיגמר אז ניסיתי להרדם שוב והצלחתי להרדם ולחזור לאותו מקום אבל האישה כבר לא הייתה שם. השמיים היו בצבעים חמים והיו שם כמה שמשות, כולן שחורות, והיה קול שדיבר ואמר שביבי נתניהו שמח כשאנחנו מתים, ומשהו על חתולים ערומים, לא זוכרת מה. בכל אופן אני ממש לא מתעסקת בפוליטיקה אז לא מבינה למה חלמתי על ביבי דווקא אבל זה מעניין שבהתחלה חלמתי על אלוהים ואז על ביבי. מנהיגינו הרוחני ומנהיגינו הארצי. עדיין לא יודע מה פשר כי מבולבל כעת.

 

 

חוץ מזה. נושמת טוב יותר מבכל השנה האחרונה, כאילו המחלה האחרונה באה כדי לנקז ממני שאריות אחרונות של שיט שהצטבר בי ולנקות עד הסוף.

 

לגבי העבודה, השנה רק התחילה ואני מרגישה שהם מוצצים ממני יותר ממה שיש לי ועלו לי אפילו מחשבות להתפטר. מצד שני ככל שהמחשבות האלו מתחזקות האהבה שלי לילדים מתחזקת. הם ריפוי כל כך גדול בשבילי ואני מרגישה שגם אני בשבילם. אני רואה אותם באמת והם מרגישים את זה. אני רואה אותם אחד אחד. הם צריכים את זה כל כך... אחת הגננות סיפרה לי שילד אחד סיפר לה שהוא ממש ממש אוהב אותי. זה ריגש אותי מאוד כי לא הספקתי כמעט לעבוד עם הילד הזה, רק יום אחד הוא היה צמוד אלי במטבח ועזר לי בהכנת האוכל כי היה לו יום קשה... מסתבר שביום הזה הוא הבין במובן העמוק והלא-שכלי כמה אני שם בשבילו. זה שימח אותי. ראיתי את הלב הענק שהוא והוא הרגיש את זה.

 

חוץ ממנו יש לי עוד תהליכים מרגשים לאחרונה עם ילדים שיש להם הרבה קושי בעולם הזה.... ולא יודעת.... זה מוזר... כמה שמתחזק לי הרצון ללכת משם ומן תחושת אנטיפתיה כלפי האחראית עלי בעבודה, ככה אני יותר נהנית עם הילדים. אתמול בפעם הראשונה מזה הרבה זמן היה לי ממש כוח בגוף ושיחקתי איתם כמו לפני 8 שנים שרק הגעתי לשם. ממש רצתי ורדפתי אחריהם ושיחקנו ביחד בחול וצחקנו ממש המון. נדמה לי שאף גננת לא עושה איתם את זה חוץ ממני השנה... הם ממש צריכים את זה...

 

זה פתאום מזכיר לי את החלום של להגיד לאלוהים לרדת לעם.... לא שאני אלוהים...[טוב קצת..].. אבל... כמה חשוב בתור מבוגרים לרדת [גם פיזית!] לגובה העיניים של הילדים. להתפלש איתם בחול, לתת להם לראות אותי, את הפנים שלי. כשאני עומדת הרי מה הם רואים מול עיניהם? רגליים, או את התחת שלי או משהו.... כמה חשוב לא להסתכל מלמעלה. כמה חשוב ללמוד ממי שלכאורה נראה לנו קטן או שאמור ללמוד מאיתנו... אחד הדברים שמנחים אותי בעבודה זה האמירה שהעבודה של איש חינוך היא קודם כל [ובעיקר] חינוך עצמי. הילדים שם רק כדי לשקף לי, ולהאיר לי, לפעמים על המקומות הכי זנוחים... גם אם אני אחליט לעזוב באמצע השנה במידה וזה יהיה לי קשה מדי, יהיה לי חשוב מאוד לעשות מדיטציה ולהעמיק לכל אחת מהישויות הקטנות האלו ולהבין [גם כן, לאו דווקא שכלית] מדוע זכינו להפגש, ככה, כשאני בגוף גדול והם בגוף קטן, כל אחד עם הסיפור שלו...

 

 

 

והנה האהבה החדשה שלי 

https://www.youtube.com/watch?v=KuAXv5qaSbQ