פוסט-אבחון + עבודת לילה
זה רק הגדרה, זה רק מילים, זה לא חייב להעיד עלי כלום ובטח שזה לא מגדיר אותי
ובכל זאת.... זה עושה לי תגובות רגשיות שלא ציפיתי להן
כשפסיכיאטרים ופסיכולוגים מאבחנים אותי אחרי סדרה מייגעת של פגישות זה כאילו לקבל אישור מבחוץ לכל הקשיים שלי שעד כה היו לא לגיטימיים,
או כי אני סתם משוגעת/מפונקת
הם לא היו לגיטימיים בעיני, בעיני ההורים שלי, בעיני החברה, המסגרות שהייתי
לא היה לקושי שלי מקום אף פעם. כולם שפטו בחומרה ובעקבות כך גם אני
ומדהים שרק הגדרה קטנה שסיפרתי לעצמי שבשבילי היא שום דבר
פתאום גרמה לי למצוא חמלה אל עצמי
לסלוח
לא להאשים את עצמי על כל הפעמים שאנסו אותי
כל הפעמים שחברים כעסו עלי כי לא הבינו למה אני תמיד מבריזה או מסתגרת ולקחתי על עצמי את האשמה
ולא יודעת, מליון דברים שעשיתי,
שאמרתי, סיטואציות שהייתי בהן ולא אהבתי איך שהתנהגתי או הגבתי, פתאום אני מקבלת עליהן מבט אחר. זה קצת עצוב שהייתי צריכה הגדרה בשביל זה. זה יותר שמח מאשר עצוב שלפחות מתאפשר לי כעת להבין אותי טוב יותר . כך או כך זה בעיקר מטלטל
וזה גורם לי לכאב רב, ולעצב, לא כי משהו נורא קרה. פשוט כי כאילו כל העצב שרצה לצאת כל החיים ולא קיבל במה עכשיו פתאום קיבל
זה מדהים, כי למה בכלל צריך סיבה, תירוץ
אני זוכרת, כבר מזמן כתבתי על זה משהו,
מזמן הרגשתי שאני צריכה אישור לנפנף בו לעולם בחוץ אבל לא חשבתי שגם בעולמי הפנימי יהיה בו שימוש.
הנה הטקסט מ2013. הייתי חייבת להציץ בו
שוב. כעסתי מאוד כשכתבתי אותו
לא חשבתי בכלל כשכתבתי אותו
ככ כעסתי. בערתי
מדהים שאשכרה הלכתי והשגתי את המסמך הזה 4 שנים אחרי
עכשיו פתאום עולות לי תהיות לגבי "התאונה המפוברקת" שזה דימוי שהבאתי מהתת מודע בזמנו.
מצד אחד הקשיים הם אמיתיים לגמרי [ועל כן לא מפוברקים]. מצד שני, הם לא היו קיימים אם החברה לא הייתה מחשיבה אותם כשגעון גמור.
אם היה להם מקום. כלומר מול עצמי הכל בסדר
מול עצמי בפנים בפנים אני יודעת שהכל
מותר. מותר לי להיות אני וזה בסדר.
זה פשוט הופך לתאונה במפגש עם העולם
החיצון
בום
אנחנו מדמיינים? או שהעולם אכן מצפה?
מצד אחד אנחנו לגמרי לא מדמיינים.
ישמצב סביר מאוד שאם הייתי לגמרי אני כבר הייתי מאושפזת במוסד סגור והחופש שלי היה נלקח ממני.
מצד שני, מאז שקיבלתי את האבחון הזה,
מוזר, שמתי לב שמשהו השתחרר בתוכי, אני כזה "אה, יש לי אישור, סבבה" וסוף סוף מסננת אנשים שפאקינג שנים רציתי לסנן
חוקים מדומיינים או לא, עדיין אנשים [ביניהם אני] פועלים לפיהם
עדיין בביצפר ירדו לי על הנשמה כי הייתי ווירדו, וגם אחרי הביצפר זה לא הפסיק
וזה השורה התחתונה- מה שקורה כאן בתכלס.
אין לך מקום בתור ווירדו, כלומר אתה יכול. אתה יכול להיות ווירדו
אבל זה יהיה קשה.
אלא אם לקחת את זה למקומות יצירתיים
או באמנות או ללכת למקום שבו אוכל לעשות כרצוני [אבל אז זה נראה לי אומר גם לבודד את עצמי, ואולי אין לי ברירה כי להשתלב לא בדיוק הולך]
מה האמת הפרועה שלך? כלומר, בטח יש כלמני פנטזיות
לי למשל יש את האני שנודדת ברכב קטן, מכשפה מצויינת עם שיערות עד האדמה ומסתובבת בעיקר ביערות ויודעת לדבר את שפת החיות והצמחים.
אבל יש לי כלמני אני, יש גם אחת שיש לה מלא כסף ובית ממש יפה שנראה כמו ארמון ואנשים עולים אליו לרגל והוא בעצם גלריית אמנות שמתחלפת אחת ל
אני בתנועה מתמדת
ואם היום אני חוטף התקף חרדה כבר יש לי יותר כלים
אבל עדיין לפעמים ממש נשבר
היום הייתי בכנס של העבודה עם אנשים
מכל הארץ, וכל האוטיסט שבי יצא ביג טיים. כבר שכחתי איך זה. הלכתי להתחבא ומליון ערוצים פתוחים במוח
ולופ אחד שחופר שוב ושוב
התחבאתי ורק התפללתי שאף אחד לא ימצא
אותי ובראש מלא מחשבות כן להתקשר לא להתקשר מה לעשות
חשבתי אולי להתקשר לאורית, אחת שעובדת איתי
ובזמן שאני שמה פוחד מתחבא וחושב מליון
מחשבות ומנסה בכלל להבין מה יהיה לי נעים אני שומע קול שחופר וקודח לי במוח ואומר
כמו תוכי
"הלו אורית? הלו אורית? הלו
אורית? הלו אורית? הלו אורית? הלו אורית? הלו אורית?" ככה איזה 20 דקות
עד שקלטתי מה הולך וכזה
"שקט!!!!!!!!!"
זה פעם ראשונה שהייתי בסיטואציה כזאת והצלחתי לצאת מתוכי ולהתבונן בה מבחוץ
זה הטוויסט בעלילה נכון להיום
פתאום ראיתי מה קורה לי, ראיתי את כל הערוצים הפתוחים אחד אחד, הצלחתי לשמוע בנפרד מה כל אחד אומר ולא את הקקפוניה של כולם יחד
ואז גם התמלאתי עצב, כי אמרתי לעצמי
שיט, הנה, אני רואה
אני רואה את הקושי ואת הכאב
בבהירות שלא ראיתי מעולם
ובאיזשהו שלב קמתי משם והתחלתי לצעוד
ואז קרה הדבר שהכי לא רציתי שיקרה, מישהי שמכירה אותי קראה בשמי
עברתי לידה וליד עוד בני אנוש והיא
אמרה "את לא איתנו נכון?" היא ראתה שמשהו עבר עלי.
אמרתי לה שאני איפשהו על הגשר בין כאן לשם
והתאפקתי לא לפרוץ בבכי
כשהגעתי הביתה עלה לי דימוי קיצוני,
אבל עדיין הוא עלה
של יהודי ששרד את השואה ועומד ומסתכל על כל ההריסות, המשרפות והכל
וכאילו, מצד אחד אני יודע ששרדתי.
עברתי את הנורא מכל וזה מדהים, ומצד שני... יש אבל על מה שנאלצתי לעבור
ויסלחו לי כל מי שעבר את השואה, אני יודע שאני מפונק ובעצם לא עברתי כלום בחיים
אבל אני גם יצור היסטרי עם דימויים מוגזמים
אז זובי
כל אחד והתחתית שלו
תחתית היא תמיד תחתית
במקלחת היום כשרחצתי את נוצותיי חשבתי על מה שאמרה ההרבליסטית מהסדנה ביום שלישי, שהבייסיק שלנו זה קלט-עיבוד-פלט, ושמה בסדנה חשבתי לעצמי יו אני לא מספיק לעבד... אני רוצה לעבד יותר, ככה שאוכל גם לפלוט ולא לאגור בתוכי חוויות ותחושות ומחשבות עד שאתפוצץ.
עכשיו אני כמו מן גייזר של אסטרליות, של נזלת של דמעות של דם... אבל היום הצלחתי לעשות קצת עיבוד למה שעבר עלי והפוסט הזה כאן בבלוג זה הפלט, ככה לפני השינה כדי לא לישון על בטן מלאה.
באווירה קצת אחרת- עבודת לילה
בכנס הזה של העבודה שכתבתי עליו קרה היום גם משהו נחמד יותר. נסעתי לשם בשביל הרצאה מסוימת שהייתה אמורה לעסוק בעירות ושינה בפן הביוגרפי [העירות והשינה בחיים שלי], ומה שהיה בפועל זה בעצם פאקינג שיחה מחרמנת שנראה לי כל חיי רק קיוויתי להיות נוכחת באחת כזו- סוף סוף נכחתי בשיחה על עבודת לילה! עם עוד אנשים שעושים עבודת לילה! סוף סוף לא הרגשתי ווירדו! אמנם אצלי זה תחביב מיוחד ולפעמים אני עסוקה בעבודת הלילה שלי יותר מבעבודת היום, אבל עדיין סוף סוף הייתה לי אפשרות קודם כל לראות שאינני לבדי, ויותר חשוב מזה- לראות איך זה מתבטא אצל אחרים, איזה צורות זה לובש, ללמוד עוד מילים בשפת עולם הרוח ואיך הוא מדבר לאנשים השונים.
הסבר קטן למי שלא הבין את המונח- עבודת לילה היא עבודה שאנחנו בעצם עושים עם הלא מודע. היא יכולה להתבצע בלילה בזמן השינה, והיא יכולה גם לקרות באופן סמלי, כשאנחנו ערים אבל "ישנים" [מה הכוונה? קצת קשור בשחרור האגו, בהתמסרות, למשל אני יכולה לקחת דף לבן וצבעים ולתת ליד שלי לעשות מה שהיא רוצה שם על הדף וזה גם יהיה סוג של עבודת לילה קטנה, שליפה של משהו מהתת מודע]. אני אישית אוהבת במיוחד לעשות את זה עם החלומות שלי, אבל לפעמים זה גם קורה בלי חלום, לפעמים אני לוקחת משהו אל הלילה במודע או אפילו לא במודע ולמחרת/ כמה ימים אחרי/אפילו שנים אני רואה שקרה השינוי.
אחד הדברים שריגשו אותי במיוחד במפגש הזה [שכל אחד סיפר בו על עבודת לילה שהוא עשה, ובאיזה צורה הוא קיבל את התשובה לשאלה שלו.. בחלום/בעירות וכו].. זה איש אחד שסיפר שלאחר עבודת לילה שנעשתה לגבי עבודה מול ילד מסוים, את התשובה לשאלתו הוא קיבל כשהביט בעיניו של הילד, ללא מילים. זה ריגש אותי כי אחד החלומות העוצמתיים שהיו לי בהקשר הזה של עבודת לילה וילדים היה בדיוק כך. הבטתי לילדה בעיניים וראיתי דרכן את כל עולמה, את כל בקשתה ממני. זה היה מפגש כל כך עוצמתי ביני לבינה בעולמות הרוח, שלמחרת כשפגשתי אותה זה היה ברור כשמש שמשהו קרה בינינו. היא חיבקה אותי מאוד ואני אותה. מאז עברו כבר 3 ומשהו שנים ומדי פעם כשאני נתקלת בה היא קופצת עלי בחיבוק ענק. הנפשות שלנו נגעו אחת בשנייה באותו הלילה בחלום ונקשרו לעד.
בכל אופן התרגשתי מאוד לפגוש עוד אנשים שמשתמשים בכלי הזה. התרגשתי ללמוד ולראות איך הוא מתבטא אצל אנשים אחרים, וגם לשמוע שרופא אנתרופוסוף הולנדי אחד שנפטר לא מזמן בשם יופ ואן דאם [כתב את הספר 'השביל המשושה'] אמר שאנחנו לא עובדים מספיק עם הכלי הזה. יש שם אין סוף פירות והם בחינם ומחכים שנקטוף אותם ואנחנו חולפים על פניהם כאילו כלום. אין לי איך לתאר כמה זה שימח אותי שעוד אנשים בעולם [ועוד אנשים שיש להם שם והם לא איזה יצור שוליים מהביבים כמוני] משתמשים בכלי הזה ביום יום שלהם וקוראים לאחרים לעשות זאת גם.
עריכה- נק' ראויה לציון רגע לפני סיום הפוסט-
מחלה של הגוף מתרחשת כאשר הרוח גוברת על החומר [למשל במוות זה סוג של מצב קיצון בעניין הזה, כשהרוח גוברת עליו לחלוטין והוא מפסיק להתחדש ומתחיל תהליך ריקבון]. בכל אופן ראוי שאזכור זאת בימים אלו שמבול של אסימונים יורד עלי ואני עומד כאן ערום בלי מטריה מתחת לגשם הזה, שותה אותו, רוקד תחתיו, טובע בו. ראוי שלא אכעס על החום והנזלת ואזכור את מה שאבא אמר לגבי זה שבטבע הכל שואף לאיזון. אני לא יותר גדולה או חכמה מזה. הגוף שלי חולה עכשיו כי הרוח עוברת משהו משמעותי. עוד מעט תזרח השמש הפנימית שלי ותייבש את הנזלת.
זהו לבינתיים. המון המון מתרחש. קשה לי להביא את זה אל הבלוג. בוכה מלא. משתדל לשמור על עצמי. מחסל גלילים של נייר טואלט.
אוהב 3>
תגובות
הוסף רשומת תגובה