לגבי אמש-

 

לופים בראש ובגוף

רגליים מותשות

קלונקס, שוב

כי אין זמן להרגיש

לא יכול להרשות לעצמי, במסגרת הלוז

זאת הסכנה הגדולה ביותר בשבילי

נכון לימים אלו

אני מבקש להיות קשוב

קשוב עד כדי שאם אראה שהיכולת שלי להרשות לעצמי להרגיש את מה שמבקש להתרגש ולהיות מורגש נפגמת, אז פשוט אפרוש, חד וחלק

לא אקח בזה חלק, במשחק הזה, במירוץ הזה, לעולם

אני מוכן לנסות למתוח את הגבול כי בעבודה ביקשו

אבל אני לא עושה את זה בשמחה רבה

אולי קצת בחמדנות

אולי גם כן בעצמי סקרן אם אני מסוגל

אבל

התגובה לא איחרה להגיע

ואף הקדימה

תגובה בצורת לופ של כמה שעות והקשרים שרק אללה יודע מה פשרם

לוקיישנס. מיקומים. בגוף ובמרחב. מה הקשר לאיזור הזרתות בידיים לבין הגברים ולמה השמיכה המזדיינת הזאת לא מצליחה להתקפל. לא חשוב

פשוט, לא רוצה לקחת קלונקס כל כך בקלות

לא מוכן להתפשר על שעות השינה שלי

ועל היכולת להרגיש מה שעולה בתוכי מבלי לכבות אותו באלימות וגסות

לא מוכן להיות אלים כלפי עצמי יותר לעולם.

 

אני אנסה. ואם זה לא יעבוד, אז שלום.

 

 

לגבי הפוסט האחרון-

אהובי אמר לי שדיוויד בואי אמר על עצמו שהוא "אספן", שהוא אוסף מכל אדם איזה פיסת אופי או משהו כזה, אז כזה חשבתי לעצמי שאולי ההתבוננות של בואי על הדברים יותר נעימה מזו שלי, ואולי זה לא בדיוק אותו הדבר אבל יש משותף, וגם חשבתי לעצמי שאולי כולם כאלו או לפחות הרוב, אבל הם לא מתבוננים על זה ויכולים לשים את האצבע. כלומר, יש את החרא הזה שנקרא למידה סביבתית, השאלה עד כמה זה עמוק. ומי אנחנו בתוך כל זה, וכאילו אפשר להעמיק ולחפור עם זה עד ל"שאלת האני" ואם הוא קיים בכלל, אבל לא לשם דווקא בא לי לקחת את זה, כי יצא לי המיץ מהפילוסופיות האלו, זה כמו לשאול מה מציאות ואם יש מציאות ומי חולם את החלום הזה ואם זה בעצם חלום בתוך חלום או משחק מחשב או בובות על חוט או מה. לא מעניין אותי. אני רק רוצה לדעת שכששואלים מה שלומי, אני עונה באמת מהלב. או ששואלים אותי מה זה חברות בשבילי, אני לא מדקלמת משהו כמו רובוט, ובאופן כללי חשוב לי להזדהות ולהתחבר לדברים שיוצאים לי מהפה.

ואפרופו מה שלומי. אם אתם שואלים אותי מה שלומי ואני עונה ולא שואלת "בתמורה" מה שלומכם זה או כי לא מעניין אותי [ואם כך זה לא אומר שאינני אוהב] או כי אין לי מקום להכיל. ובכל אופן אני שונא את המשחקים האלו, ואם יש לכם משהו לשאול אותי אז תגשו לעיקר ואל תשאלו לפני כן מה שלומי מתוך נימוס כי זה סתם מיותר ולא כנה ואז אני גם לא עונה ומתעלמת משאלתכם. אבל זה כבר גלישה מהנושא. [חחח. נושא.. עאלק.. פוסט רנדומלי יותר מהודי עם קרן של קרנף]

 

לגבי הטיול בחו"ל ובכלל-

השלמה עם העבר? אני חדשה, סוג של? אמנות ההשלכה, מסקרן ומדהים מה שזה עושה לי.

הטיול עבר הכי מושלם שיכולתי לדמיין. כלומר, אם דמיינתי כלמני תרחישים, ביניהם הטוב ביותר וגם הגרוע ביותר, אז לרוב הגרוע ביותר כיכב בתור הסרט שמוקרן הכי הרבה פעמים ביום, והטוב ביותר הודחק כי הוא טוב מדי וכנראה לא בשבילי, כלומר, זה נחמד לחלום, אבל, זאת אני, אחרי הכל...

בכל אופן. התקרה מנמיכה אבל הפעם הגולגולת שלי נתנה קונטרה בחזרה והרימה אותה למקומה וניצחתי. הצלחתי. מה שקיוויתי לו קרה. היה לי נפלא כל כך לטייל לבד, ועוד בסין. הרגשתי גם שהגבולות שלי התחדדו ומאז אני ממש מצליח להעביר אותם בבירור- מה שפעם לא הצלחתי לעשות, וגרם לי סבל ונזק רב. [בעיקר מול גברים שמעוניינים בי מינית או סתם אנשים ברחוב שרוצים לעקוץ אותי בצורה כזו או אחרת].

 

ומה עם שם חדש? או שם חדש או קלינאית תקשורת. או גם וגם. שונא לא להיות מסוגל לבטא את שמי, ולהרגיש כל כך זר ולא מחובר אליו כשהוא נאמר בקול רם על ידי או על ידי מישהו אחר. תוהה אם אחרי החלפת שם עדיין ארגיש ככה, מופתע, כל פעם ששמי יאמר בקול רם... מופתע שאני בכלל קיים. שלא המצאתי אותי.

 

בכל אופן

קניתי יומן חדש. ממשיך בקינמור, בדרכי... ממש צריך חופש והרבה ממנו. מחכה כבר להרשם ללימודים וכבר חודש אני רודף אחרי המזכירה של הטכניון וזה מרגיש לי לא סבבה אבל משתדל לא להלחץ. הכל קורה גם בלי הלחץ שלי. השעון מתקתק השמש עולה ושוקעת וכל אלו.

שנה חדשה, תתחילי כבר, כי קשה לי עם מעברים

לא יודע, אולי עלי למצוא את הפאן שבעניין כי יש פאן בהתחלות חדשות, למשל הקטע הזה שאני קונה את היומן הכי מכוער בחנות כדי שיהיה לי מלא חשק לקשט אותו

אז השנה החלטתי על משהו חללי-ספק חתולי-אולי מכשפתי-עתידני, וזו תהיה שעת היצירה הבאה שלי

 

ביי בינתיים