האם המציאות היא חלום?

חלק א'- האם המציאות היא חלום?

מהי המציאות, מה יוצר אותה? 

 

 

יש טענה שחוזרת על עצמה סביבי וקצת מרגיזה אותי כי היא מרגישה לי חסרת בסיס ואני רוצה לנסות למצוא לה אחד כזה, או לגלות שאין. בואו נראה-

 

הטענה היא שהמציאות היא חלום. החיים שלנו הם חלום.

מבחינתי זה אותו דבר אם הם חלום או לא חלום

החיים הם.. משהו.

 

אני כאילו מבינה את העניין של כוח-מוח ובריאת מציאות, אבל עדיין החלום שרוב האנשים קוראים לו חלום, הכוונה זה שאנחנו חולמים כשאנחנו ישנים, הוא חלום אחר מהחלום שטועני הטענה הזו מדברים עליו. הגרוויטציה לא פועלת שמה, בחלומות הלילה, ועוד כלמני דברים של העולם הפיזי.

כלומר היא יכולה לפעול אבל היא יכולה גם שלא. אנחנו מחליטים ואנחנו יכולים להחליט למשל שלא תהיה גרוויטציה, וזו סתם דוגמא שבחרתי כי היא נורא "של כאן".

 

בדיוק אני ואבא שלי סיפרנו אחד לשני עכשיו מה חלמנו בלילה וזה היה ממש מצחיק חחח.. אחד הדברים שהיו משותפים בין שני החלומות שלנו שמבחינה פיזיקלית הם פשוט היו לא הגיוניים בעליל.. פשוט החומר התנהג אחרת.

אז כאילו, אפשר לומר שהמציאות שאנחנו חיים בה כשאנחנו ערים היא סוג של חלום צלול [או לא צלול, תלוי במודעות וכל זה], באותה המידה שהחלומות שאנחנו חולמים בשינה הם מציאות. כלומר, הרי גם הם מתרחשים איפשהו. אפשר גם לראות שהם לא רק פרי דמיונינו בחלומות משותפים או טלפתיות-לילה, או חלמנים מנוסים ורגישים שיכולים להבחין איך הם משתגרים למקומות וזמנים שונים, פאקינג מכונת זמן החרא הזה.

אבל כך או כך יש שוני בין המציאויות/החלומות הללו- חלום העירות וחלום השינה. או מציאות. תקראו לזה איך שתרצו, זה היינו הך. השוני הוא בגופים שפועלים בתוכם, ובמגבלות שחלות על הגופים הללו. [בחלום העירות- ארבעה גופים פועלים ביחד והמגבלות הן פיזיות כמו כוח משיכה, תפיסת החושים שלנו וכו'+ שאר המגבלות שלנו בתור נכים רגשית ושכלית חח, בחלום השינה- שני גופים, הפיזי+אתרי נחים בצד בעוד האני+אסטרלי משוטטים ללא מגבלות הפיזי + מתאפשרת הצפה של התת מודע שזה נראה לי קשור לגוף האני.. מה מאפשר את הצפת התת מודע? אולי השחרור משני הגופים הנותרים במיטה? חומר לפוסט נוסף חח]

 

אני חושבת שהכוונה של האנשים שאומרים שהמציאות הזאת היא חלום זה בעצם הניסיון להצביע על הכוח היוצר-בורא של התודעה שלנו, שבעצם בחלומות הלילה מתבטא בצורה מאוד יפה ובולטת ובוהקת, אז השאילו משמה את המילה, המינוח.

 

 

 

מהי המציאות ומה יוצר אותה?

 

אז יש את המציאות. המציאות מבחינתי היא כל מה שמתרחש. עכשיו, יש גם את מה שמתרחש והוא רק בדמיון שלי והוא מאוד אישי, אז אותו אשאיר מחוץ למשוואה כרגע למרות שגם הוא מציאותי. אני כרגע מדברת על מציאות שאנחנו חווים כיצור חברתי, שיכול לחלוק את חוויותיו. יום יום. עבודה לימודים להגיד בוקר טוב להורים או לאחים או לשותפים שאתה גר איתם. ללעוס את האוכל. לחרבן אותו. זה נגיד סוג אחד של מציאות שקשה יותר להתווכח עליה. יש גם חלומות-שינה ושמה זה יותר נזיל ונתון לויכוח וקשה לחלוק חוויות משותפות בגלל ששמה זה יותר אישי, אם כי לא לגמרי אישי.. ואני אומרת יותר אישי בהנחה שאתם לא מתבודדים על איזה הר גבוה וחיים חיי נזירות, אלא חיים בינינו, בני האנוש.

אם כך מבחינתי מציאות זה דבר רחב ויש לה כלמני חלקים וזירות התרחשות, ואני רוצה לדבר דווקא על זו שבעירות שלנו, בהכי יום יומי... ולגבי השאלה מה יוצר אותה? אני חושבת שכולנו יחד, וכשאני אומרת כולנו אני לא מתכוונת רק ליצורים אנושיים, אלא גם לחיות, צמחים, פטריות, רוח ושמש וירח, הכל ביחד זה המציאות וזה יוצר את המציאות. המציאות יוצרת את המציאות. זה כמו שאפשר לחשוב על עצם המחשבה. מחשבה יכולה לחשוב על מחשבה ועל איך היא נוצרת. זה דומה. כי אנחנו מציאות ואנחנו יוצרים אותה. יבאלה!

 

 

 

 

חלק ב'- מועדון החולמים

אז של מי החלום הזה בעצם?

 

 

ישנה הטענה שהזכרתי אותה בלי להתכוון בפוסט הקודם, שבעצם החיים שלנו הם לא ממש שלנו. יש כאלה שקוראים לזה "חלום של אלוהים", "משחק מחשב", "בובות על חוט" [זה אלו שלא לוקחים אחריות על מעשיהם חח P: ] ועוד כלמני שמות יש לזה, תלוי בעולם הדימויים, בתרבות ובסביבה.. כמו למשל שכל אחד מדמיין את החיים אחרי המוות אחרת כי זה תלוי בדת ובתרבות ובמקום שגדלת בו... וגם באופי שלך... בכל אופן, הטענה ישנה והשמות רבים אבל התופעה המדוברת היא אותה תופעה: התייחסות לחיים שלנו כאל משהו שלא באמת לגמרי יש לנו שליטה עליו, אלא למשהו הרבה יותר רחב מאיתנו.

 

אז קודם כל, לעצלנים מביניכם, אני פשוט אגיד ש: כן. דעתי היא שכן. זה נכון. [יש בזה משהו מרגיע עבור חולת שליטה כמוני.. בקטע כזה של- תרצי או לא תרצי, את לא יכולה לשלוט בהכל, אז תנשמי, גלגלי השיניים ימשיכו לנוע]..  – לגבי גלגלי השיניים הזכרתי שיש המון דימויים לכך, אז אחד הדימויים שעולים אצלי הרבה זה גלגלי שיניים, ובאופן כללי אינסוף של מעגלים ששזורים אחד בשני, מחוברים אחד לשני ומשפיעים אחד על השני, ועם זאת כל אחד מהם בעל מרכז.

 

מהו המרכז? המרכז הוא האני. וחוץ מהאניים הקטנים של כל אחד ואחד מאיתנו, יש עוד כלמני "אני"- אני של עיר, מדינה, קהילה מסוימת, דת, אולי אפילו אני של כדור הארץ, קבוצת כדורגל, חבורת סבתות שסורגות יחד בערב יום חמישי, נוצרים מן אניים קטנים כאלו, מרכזים... אז בעצם זה תמונה שחוזרת על עצמה מבחינת ריתמוס [או דפוס, אם תרצו] והפרטים בה הולכים לשני הכיוונים בגודלם [לגדול ולקטן]. המעגלים הגדולים מכילים בתוכם אינסוף קטנים והקטנים מוכלים על ידי אינסוף גדולים. אין מעגל שלא קשור בצורה כזו או אחרת אל מעגל אחר.

 

עכשיו, כמה כוח יש לנו בתוך הדבר הזה? מלא וכלום. נכון שכשאומרים ככה שני דברים שסותרים אחד את השני בצמוד זה מבלבל ומעצבן וכאילו משאיר אתכם בלי כלום ביד? אז לא להבהל. אני אסביר. בעיקרון אם אנחנו מסתכלים על התמונה השלמה [שהיא אינסופית, אז כאילו, לכו תסתכלו עליה בכלל] אז אנחנו כאין וכאפס. אנחנו כלום, גרגר קטן, וזה זה כביכול לא משנה, ומה ההשפעה שלנו בכלל בתוך כל זה? נגיד הפלצתי עכשיו, או החלטתי לחפוף בתדירות גבוהה יותר כי יש לי קשקשים, לחיזרים בגלקסיות שכנות זה ממש לא מזיז.

 

אבל אני אומר- מאחר וכמו שכתבתי קודם, התמונה בנויה מאותם חלקים בדיוק שחוזרים על עצמם, ההבדל הוא פשוט בזום-אין וזום-אאוט שתעשו.. אם ככה אז נניח ניקח פיסה מהתמונה. פיסה קטנה שהיא למשל החיים שלכם. הבית שלכם, המשפחה, החברים, העבודה, המעגלים של האנשים שאתם מסתובבים בתוכם, אם תרצו אפילו העיר או הדת או המדינה. הנה. חתכנו חתיכה מהתמונה ועכשיו קודם כל הרבה יותר קל להתבונן, כי זה כמו דגימה. ביופסיה. מיקרוקוסמוס.

 

בתוך הדגימה הזו שלקחנו, מספיקה מחשבה שתחלוף במוחכם כדי להשפיע. אני נותן את הדוגמא של מחשבה דווקא ולא פעולה ממש של הגוף דווקא בגלל הנטייה של אנשים לחשוב שמעשה זה יותר חזק ממחשבה. אבל במציאות שהיא חלום! [= מציאות שבה למוח שלנו יש כוח לברוא ולשנות] למחשבה יש כוח גדול מאוד, לא יודע למה יש יותר כוח, אבל ישמצב שזה שווה ערך וממש הולך יד ביד. זה כבר נושא לפוסט אחר נדמה לי. אני אתן דוגמא שהיא ממש יומיומית, כדי לנסות להנגיש את הרעיונות החיזריים האלו לניאנדרטל הפשוט (;   -  [היי, אל תעלבו, זו בדיחה, אני לא באמת חושבת שאני כזה יצור יתקדם, למעשה, אני גם וגם, ברוח הסתירות שלא באמת סתירות שאימצתי לאחרונה, אני עבר ועתיד, טוב, זה עדיין נשמע מגלומני, תסלחו לי, בואו נתעלם ונמשיך הלאה-]

 

מעשה שהיה כך היה:

 

לפני כשנתיים לקחתי חלק בקבוצת למידה מסוימת. לא יודעת אם זה פרט חשוב אבל בוחרת לציין אותו בכל זאת- האנשים הפועלים בסיפור עסקו בפיתוח רוחניות ותודעה במידה כזו או אחרת. היה איזה תאריך שממש לא הסתדר לא להגיע, הייתי עייפה והרגשתי חצי-כוח. עכשיו, אני שונאת להפסיד שיעורים, כי אני חננה ומשתדלת גם ללמוד דברים שאשכרה מעניינים אותי, לפיכך התפללתי למלאכים ולרוחות שיבטלו את השיעור, כדי שלא יקרה מצב שאפסיד משהו. התפללתי כמה שעות ואז קיבלתי עדכון שהשיעור בוטל. במפגש הבא הגעתי לכיתה וסיפרתי לאחת מבנות הקבוצה איך אני שמחה שהתבטל השיעור הקודם, כי לא יכולתי להגיע ממילא. פתאום היא אומרת לי- "כן, היה יום הולדת לבת שלי באותו היום, אין לך מושג כמה התפללתי שהשיעור הזה יתבטל!"

 

לא סיפרתי לה שגם אני התפללתי אבל בליבי כבר התחלתי להתרגש כי אני אוהבת שהסנכרונים וההקשרים חושפים עצמם במלוא הדרם ומאפשרים הצצה אל הנסתר. כמו רנטגן של המציאות הגשמית החושף את הכוחות הרוחניים הפועלים בה. בקיצור כולי מתרגשת בתוכי מאיחוד הכוחות שלי ושל התלמידה שהתפללנו יחדיו לביטול השיעור, ואז נכנס לכיתה המורה ואמר- "בשבוע שעבר הרגשתי חולה. ממש הייתי צריך את הביטול הזה." וזה היה הדובדבן בקצפת שלי לאותו היום, וסיפרתי את הסיפור הזה כדוגמא לתודעות שמתאחדות בלי שהן אפילו יודעות שהן מתאחדות, ואיך כל מעגל עם המרכז שלו [הלא הוא האני] יכול ליצור קשר עם מעגלים נוספים ולהזיז ככה מעגלים גדולים יותר. כל אחד מאיתנו מסיבותיו היה זקוק לביטול הזה, והתאגדנו יחד ובכך אפשרנו אותו.

 

עכשיו, זה כביכול סיפור יומיומי ונורא משעמם ואין בו ניצוצות של קסם [יש לי גם סיפורים קסומים יותר אבל דווקא רציתי את זה בגלל היומיומיות שבו, והעניין שכל אחד היה עסוק בעצמו אבל משהו גדול יותר פעל דרכינו]. ואגב, באותו הקורס קרו לי מקרים שידעתי מי יגיע באותו היום ומי לא, פשוט כי ידעתי. הרגשתי. עוד סימן לחיבור בינינו... ולכך שאמנם יש לנו מרכז אבל בעצם אנחנו סוג של כוורת דבורים שכל פרט בה יוצר את האיבר השלם.

אם ככה, זה נחמד שאפשר לבטל שיעור אבל באותה מידה אפשר להוריד גשם, לרפא מחלות ולבבות שבורים ולשנות עולמות, לפחות עולמות קטנים שפועלים סביבנו. אז אחרי כל זה, של מי החלום? אי אפשר להגיד שהחלום/מציאות/חיי הם רק שלי. אבל בעיני גם אי אפשר להגיד שהם רק של כולם או של כוח גדול מאיתנו ואין אני בתוך הסיפור הזה. לפיכך, החלום הוא של כולנו, כולל אני. [איפה אלה שיקפצו עכשיו עם "חוויית האני היא אשליה"? בסדר, גם לכם יש מקום, אבל לזה לא התייחסתי כאן. אולי בפעם אחרת] לכל אחד יש השפעה ואני חושבת שכמו שבפרמקלצ'ר יש מעגלים [מעגל 0, 1, וכו'.. למי שמכיר] ככה ההשפעה שלנו בעצם עובדת הכי חזק על מה ומי שהכי קרוב אלינו.

 

אז קחו אחריות, אתם לא בובות על חוט, קחו את המושכות לידיים שלכם ותרשו לעצמכם גם להרפות כי הסוס הזה יודע לדהור מכוח האינרציה, וגם כשאתם משחררים מושכות זה לא אומר שכולם סביבכם שחררו. אז מותר. תשחקו עם זה. זה משחק מדהים ש[כמעט] הכל בו אפשרי, תלוי אם אתם ישנים או ערים (;  תרתי משמע.

 

יש תפילה שאני אוהבת להגיד כשכבר אין לי מושג מה אני רוצה, וגם אם התודעה ערה אין לי מושג מה ארצה לברוא כעת. מקורה מתוך שיחות הר"ן ב', ושיבי קלר הפליא לעשות ושר אותה יפה כל כך:

 

"הריני משליך עליך אבי מלכי ואלוקי 

את כל תנועותי, מחשבותי, רצונותי, דיבורי ומעשי 

שלי של אישתי של ילדי ושל כל הנלווים אלי 

שהכל יהיה כרצונך באמת."

 

כמו כן, בהקשר הזה, ברגעים של משבר הכניעה היא קריטית בעיני כדי לאפשר לכוחות חיצוניים לעשות את העבודה שאתם לא הצלחתם לעשות, ולהתמסר ולסמוך על הטוב שבעולם הזה שיעצב את הדברים בדיוק מופתי כמו שהטבע יודע [מי שהביט על צמחים וחרקים ושהה קצת ביער או על שפת הנחל כבר יודע שזה נכון...]

 

וסליחה שהפוסט הזה הלך לאיזה כיוון שנשמע קצת כמו "מדריך לחיים רוחניים ומאושרים" בשקל, זה ממש לא העניין, פשוט איכשהו מצאתי שזה נוח לי לכתוב ולדמיין שיש קהל קוראים, למרות שכנראה אף אחד לא יקרא את זה.. לא נורא

 

פיס לאב ובמבה עם וואסבי 3>

 

 

 

 

והנה השיר של שיבי קלר שאני אוהב 3>