כפית דבש כמיקרוקוסמוס

 יש אנשים שאומרים "אם אין לך משהו טוב להגיד אז אל תגיד כלום"

ולפעמים זה טוב ככה

אבל לפעמים זה מפספס

ואז אני נתקעת עם כאב גרון לשנה או שנתיים

וזה נורא עדין, האיזון בין כן להגיד ללא להגיד ומתי ומה בדיוק, ואיך

וכשרק לומדים לתקשר, בהתחלה זה עלול לצאת נורא גס

ויש כאלו שמעולם לא למדו לתקשר, ואולי דווקא אני מגיבה בסדר אבל את התגובה שלהם לתגובה שלי לעולם לא אוכל לצפות

ואני לא רוצה להסיק מסקנות על עצמי

רק כי מישהו אמר לי איזה משהו מכאיב

ואני לא רוצה למנוע מעצמי להגיד כשמישהו הכאיב

ואני רוצה ללמוד את האיזונים העדינים האלו

ואיך לעשות את זה כמה שפחות כואב

 

לפעמים לא בא לי בכלל להשתדל כל כך על זה

לפעמים בא לי פשוט לצלול בחזרה לתוך עצמי

כי זה כל כך קשה

כי לא משנה כמה אני בציפורניים ובשיניים ובתוך האש

אם מי שמסביבי לא מנסה גם

זה תמיד ימשיך להיות קצרים בתקשורת

ואני לא אומרת שאני בסדר וכולם דפוקים

כלומר, אני כן, לפעמים, אבל לא הפעם

 

[בחרתי למחוק את המשך הפוסט]

 

 

---

 

עדכונים יבשים, בנקודות, בעיקר נקודות של אור, אבל כלמני-

 

אני בתהליך של אבחון אוטיזם. מעלה מחשבות. מה אלו שמכירים אותי טוב יחשבו על כך? ואלו שמכירים רק את המסכות שלי?

אני טוענת שאינני שחקנית טובה אבל מסתבר שבמקרים מסויימים- מצויינת... וכבר לא ברור לי כל כך, מה אני ומה לא אני, וכנראה כל אלו הם חלק ממני... 

לא יודעת, זה כמו שאנשים אומרים שהם חווים אותי כאדם נורא שאנטי ושליו, ואני כזה, חחחחחח... 

תוצאות האבחון יהיו רק בעוד איזה ארבעה חודשים נדמה לי. סקרנית מה יכתבו ואיך ארגיש בעקבות, למרות שזה רק בשביל ביטוח לאומי, כן? אני יודעת שאני חיזר מיוחד במינו ויש לי קצת מזה וקצת מזה וקצת מזה ותכלס לא אכפת לי כלכך. החוויה עדיין חיזרית, עם או בלי תעודות.

 

גם בתהליך של שיקום מקצועי עם הביטוח לאומי, נראה אולי אמצא לי מסגרת אמנותית לשנה-שנתיים הקרובות

 

הספר שאיירתי נולד, אולי אעלה לכאן קצת ממנו בהמשך

 

בקרוב אני טסה עם אבא לסין ודרום קוריאה. בסין אבא יהיה בעבודה ואאלץ לטייל לבדי. משקשקת מפחד וגם מתרגשת מאוד כי אפילו לחיפה אני לא מעזה לנסוע לבד. בקוריאה נהיה נוכחים בטקס חתונה קוריאני מסורתי של קרוב משפחה וזה נחמד מאוד.

 

יצרתי קשר עם שני מאמני כושר כי הבנתי שלמרות כל ההמלצות ללכת ליוגה/פילאטיס/טאי צ'י דווקא אני מרגישה יותר תשוקה לקטע של בודיבילדינג וכוח ואני חושבת שאם אכוון את האנרגיה לשם יש לזה יותר סיכוי לקרות. אולי בהמשך אשלב משהו רגוע יותר בנוסף לזה. נראה מה הם ימליצו לי לעשות ואיך להתחיל. מתרגשת מזה ומוכנה גם לקשיים שיבואו בדרך!

גם ביררתי לגבי איזשהו קורס להגנה עצמית לנשים בלבד, כי הבנתי שמה שמשך אותי לכיוונים כמו קראטה/אייקידו זה תכלס הצורך להרגיש שאני יכולה להגן על עצמי במקרה של תקיפה. היום ישבתי עם עצמי ועשיתי סדר בראש ושאלתי את עצמי שאלות ואלו היו המסקנות שהגעתי אליהן, הצלחתי להתמקד מה בדיוק מושך אותי ובמה בדיוק יש לי צורך וגם פעלתי בנושא ויצרתי קשר עם האנשים המתאימים וזה טוב מאוד.

 

אני מרגישה שעוד לפני שקראתי את הספר של מארי קונדו, רק מלקרוא פה ושם פיסות ממילותיה, משהו גדול מאוד השתנה בי, הרבה מעבר לקטע של חדר מסודר. הכותרת של הספר שלה זה איך להפטר מהבלאגן ולהיות מאושרים יותר.. כביכול עוד ספר ניו אייג'י בשקל.. אבל וואו, זה כאילו בול מה שחיכיתי לו כל החיים. אישה עם או סי די שיודעת איך לתעל אותו, מדהים, אני הולכת כל כך לחגוג את הקריאה של הספר הזה ואת השינוי שזה מביא איתו! 

 

החלטתי להשאר בעבודה [ובבית ההורים] לשנה הבאה ואני שמחה ושלמה עם ההחלטה למרות שכמו בכל דבר יש בה גם חסרונות, והבולט שבהם זה המרחק מאהובי, אבל בסדר, אולי גם זה לטובה, אולי בינתיים אגדל, או אתעשר, או אפתח שרירים כמו של גסטון מהיפה והחיה

 

שני הדברים שהגוף שלי מבקש ממני לשים עליהם את מלוא תשומת ליבי כעת [חוץ מהקטע של להעלות את הכושר וסיבולת וכוח וכל זה], זה הנשימה ומערכת העיכול. אני כותבת את זה כאן כדי להזכיר לעצמי שמאוד מאוד חשוב לי בימים אלו לעשות הפסקות נשימה יזומות [ככה קראתי לזה] וגם לשים לב ממש טוב מה אני אוכלת. [אולי בקרוב גם אתייעץ עם בעל/ת מקצוע בנושא, נראה איך נתקדם עם הדלקת בושט ועם הכושר וכל זה]

 

אה, ויש את הקטע עם הגרון שקצת כתבתי עליו למעלה, ואני לא בטוחה מה מקורו אבל אני עושה ניסוי כעת של לתקשר יותר את הכאבים הנפשיים שלי במטרה לבדוק אם זה משפיע איכשהו על כאבי הגרון, ובלי קשר לניסויים האלו שחביבים עלי כנראה שגם אלך לרופאה ואעשה משטח גרון, כי מה לעשות, רוח וחומר אינם נפרדים גם אם זה נחמד לחשוב ככה לפעמים.

 

טוב ואלה בערך הדברים שקורים בחיים שלי נכון לימים אלו, ממש בקצרה, כן? ביבש... כי חשוב לי לתעד

 

היו שלום