אני עצובה כי הרגישות החושית שלי רק מתדרדרת וככל שעובר הזמן אני לא מסוגלת ללבוש שום דבר שהוא לא פיג'מות. שלא נדבר על נעליים עדינות ויפות, גרביים דקות או נמוכות. הכל חייב להיות ארוז ולכסות אותי היטב. חוצצים בין כל האיברים. לסגור את כל החורים.

והשיער, גם הוא מסוגר, והלב נע, פעם כך ופעם כך

אבל אני עצובה כי הרגישות הזו גורמת לי להסתובב מכוערת בעולם ולהרגיש כבדה ולהראות כמו שרק. כשאני שמה נעל עדינה ונשית זה כל כך לא הולם את תחושתי הפנימית הכבדה, תחושה של בול עץ ענק, של מגנט שנמשך אל לוע כדור הארץ, של זן פילים נכחד.

והייתי רוצה שזה יהלום, דווקא. הייתי רוצה לנעול נעל חגיגית ועדינה כזו ושזה לא יראה לי כל כך זר ומוזר. זה פשוט נהיה זר כי השנים עוברות והתחושה נהיית כבדה יותר ויותר. אני מרגישה שאני צריכה לנעול רק נעלי עבודה, כי החיים מרגישים לי כרגע כמו עבודה. עבודה שחורה ומלוכלכת.

איך יוצאים מהבית? נפגשים עם חברים? מרגישים צעירים וקלילים? איך חוזרים להתלבש בבגדים שארגיש בהם יפה? ומה אני אעשה אם שום דבר לא נוח לי?

 

אני אדם קשה. יש לי מליון חוקים. בן זוגי מפחד לגור איתי כי הוא פוחד שאני אשגע אותו עם החוקים שלי ואכפה אותם עליו. זה מעציב אותי שהחלקים הקשים האלו בי מרחיקים אותו ממני.

אולי אף פעם לא אצליח לחלוק בית עם אנשים שהם לא הוריי. אבל זה לא נכון. בעצם. אני אצליח עם מי שירצה באמת. אם נרצה באמת זה יצליח. וזה לא אומר שלא יהיה קשה לפעמים. ולפעמים גם מאוד כיף. יש לי חברה אחת שהיא גם, כזאתי, והיא גרה עם שותפים כבר הרבה שנים אז כנראה אפשר.

אבל עדיין זה מפחיד לחשוב שאני אדם כזה קשה, ואיך בכלל אני חיה עם עצמי, איך אני בכלל סובלת את עצמי, או שרק עם החוקים האלו, בעזרתם, כלומר, אני מצליחה בכלל לשרוד בלי להשתגע? או שהם השיגעון עצמו? אני באמת כבר לא יודע......