ביוגרפיה של כאב/מות הכלב. + קארמה זין
ילדה
עור לבן שיער שחור
עיניים גדולות מתבוננות
ביישנית, עקשנית, חשדנית
טקסים
פצעים בראש ובכפות הידיים
פחדים
שנאה עצמית תופסת את מקומה, בונה קריירה
גיל ההתבגרות
בטחון אשלייתי שמאחוריו רסיסים, רסיסי אדם
וגם תקווה
הורגת את עצמי לאיטי, מחשבת במילימטרים כמה ממני כבר אין
לא מוצאת את מקומי בחברה
אמא הולכת לראיון עבודה בשמי
לא יכולה לדבר
כועסת ולא מאמינה בעצמי או באפשרות לעתיד טוב
תקווה ראשונה
אנשים מקבלים אותי על כל פגמי ומאפשרים לי לצמוח
אוהבים אותי
כשאוהבים זה מרפא
התדרדרות במצב
יותר מדי אנשים זרים ורעש סביבי
לחץ, ציפיות מהסביבה ומעצמי
מות הכלב
תסמינים
פחד לדבר ולצאת מהבית
כאבים בגוף
רעש בראש
שיריון
חשדנות וחוסר בטחון פי כמה וכמה
בילבול וקושי להתנסח בצורה קוהרנטית בקול רם
חוסר ריכוז שנובע מהחרדה החברתית עצמה
כבר לא מרביץ לעצמי ומשכך את התחושות הקשות בעזרת סמים.
כשאני לא יודע מה אני רוצה או כשאני כן יודע אבל לא מצליח לתקשר את זה,
או כשאני כן מצליח לתקשר את זה אבל מקבל תגובה עוינת, אז זה קשה להיות רך אל עצמי. לא יודע למה דווקא אז. זה מן תסכול שאני בוחר להוציא על עצמי, כי כביכול אני אשם, כי אני דפוק. כי לא מצליח לי. כי יש לי קצר במוח ואפילו אני לא מבין את עצמי.
יש רגעים של חסד. ויש רגעים שכל מה שאני רוצה זה את הכלב.
אתמול בשעת לילה מאוחרת לא מצאתי את עצמי והתחשק לי לדבר עם אדם חדש, או כזה שאני לא נוהגת לדבר איתו בדרך כלל. הסתכלתי על הרשימה שלי והיו שם מעט אנשים שהתחשק לי להחליף איתם מילה. עיני נחתו על ג', איזה בחור שהטריד אותי מינית ברשת עם כל מני הערות לא במקום ותמונה של הזין שלו. החלטתי לכתוב לו איך הוא גרם לי להרגיש. תמיד בשעת לילה מאוחרת שאני לא מוצאת את עצמי קורים דברים כאלו, שנויים במחלוקת, של עצמי כותבת למטריד שלי, למשל.
בכל אופן ג' היה נחמד, כלומר, הוא הרגיש חרא עם עצמו והתנצל הרבה פעמים, שזה נחמד. זה גרם לי להרגיש יותר טוב עם המקרה. אחר כך סיפרתי לו את סיפור הקארמה המדהים שקרה לי עם התמונה הדפוקה של הזין שלו, שלא משנה כמה ניסיתי למחוק אותה מהפלאפון שלי היא פשוט שכפלה את עצמה במשך חודשים בכמויות אין סוף ורדפה אותי. כמה שלא רציתי להסתכל על הזין הזה, ככה הזין הזה רדף אותי וישב לי מול הפנים חודשים. איזה באג בפלאפון, כביכול. או קארמה דפוקה וממש מדויקת, בדיעבד.
מה שקרה הוא שבן זוגי דאז ראה את התמונה במכשיר שלי באמצע הטיול בברלין, ומן הסתם זה גרם לו לחשוד שמשהו לא סבבה והוא חפר בשיחות שלי ושל הבחור ההוא, ג', שמה התוודיתי שאיני נאמנה לו. אני זוכרת שברגעים שכתבתי את המילים האלו לג' חשבתי לעצמי "הלוואי והוא פשוט יקרא את זה וירד ממני העול של לספר לו בעצמי". וול, ה"הלוואי" שלי התגשם. ברור שהוא התגשם, מה זה התגשם, ירד לי גשם מהעיניים מרוב שהוא התגשם.
וככה קרה שזין אחד שלא היה רגיש אלי הוציא את האמת המכוערת שלי לאור, כי אני לא הייתי רגישה אל בנזוגי בימים ההם, וזה הדומינו של הקארמה, או לפחות חלקיק מזערי ממנו.
מחשבות גמילה-
אני פשוט שונאת להרגיש שהוויד ניצח אותי. שהוויד חזק ממני. שאני פוחדת ממנו
אז פעם בחודשיים שלושה אני הולכת ומשתמשת כדי להרגיש שאני יכולה לעשות את זה בלי להשתגע
ואני מקנאה באנשים שיכולים לעשות את זה פעם ב בלי להשתגע. ואני מרגישה זקנה ולפעמים אני מתגעגעת לזה. וכשאני מעשנת תכלס זה לא באמת כיף
אבל גם לא סבל, לרוב
מצד שני, אני לא יכולה לדעת מתי זה יפתח לטריפ נוראי
ואני לא יודעת מה המשמעות של ספירת הימים, ולפעמים אני מרגישה שהיא רק מרגיזה אותי ומפריעה לי לתהליך, ואני יודעת שעשיתי תהליך כלשהו
לפעמים מרגישה שאני "בוגדת" באנ איי או שנכשלתי
למרות שיודעת שעברתי תהליך מאוד משמעותי
לא יודעת. הרבה בילבול.
לפעמים אני חושבת לעצמי, וואלה בשנה האחרונה אני יכולה לספור את השימושים שלי על יד אחת, כלומר אם לא היה לי את "השימושים הקטנים" האלו אז כבר הייתי נקייה שנה
מצד שני, אז מה, מה זה הזמן הזה, ומה משמעותו בתהליך
ואולי כן יש לו משמעות, ואולי בעצם השימוש פעם ב אני לא מסכימה לשחרר את הוויד מחיי
ואולי אני רק בוחנת, רוצה להזכר למה אני עושה את מה שעושה. למה הפסקתי.
אולי כל התשובות נכונות ואולי כל זה פשוט סיפורים, כי כשיש לידי וויד הרעש בראש כל כך חזק שתכלס יותר קל פשוט לעשות את השכטה ולא להתמודד איתו באמת
ואני לא רוצה שזה יהיה ככה. אני לא רוצה שזה יהיה דרמה.
אני לא כל כך יודעת מה "אני" ומה "אנ איי"
ואני מאוד מכבדת את האנאיי ומצד אחד אומרת לעצמי מי אני בכלל ולמה שאצלי הדרך תהיה שונה משל כל מכור אחר
מצד שני, אני לא רוצה לפספס אותי.
בסך הכל אני בסדר. שוחה לי בזרם השמחות והכאבים. משתדל לשמור על עצמי. כבר 16 ימים שאין לי טבק בבית [יצא לי לעשות שתי שכטות מחברים אבל זה לא מעניין אותי כרגע. מעניין אותי השינוי בהרגל וזה שקל לי יותר לנשום עכשיו].
שנזכה לחירות כל השנה, ולא רק שבוע בפסח
ושלא נשתגע בתוך החירות הזאת
כלומר, להשתגע כפי שאנחנו מבינים וחווים את זה במובן הלא נעים של המילה
ושנהיה בשמחה
להתראות לבינתיים
תגובות
הוסף רשומת תגובה