אתמול עד 4 בבוקר בכיתי וכעסתי וכאבתי וכתבתי

וחשבתי לעצמי שכל התחושות השליליות האלו לא יעזרו לי להחלים ורק יחמירו את מצבי

אבל הפלא ופלא- קמתי בתחושה הרבה יותר טובה

כאילו שמה שגרם לי לחלות זה כל הכעס הזה שאגרתי בתוכי ולא הרשתי לעצמי להרגיש

כל הנאורות הזאת

כל הקטע המחורבן הזה של העבודה הפנימית ולהגיב בצורה שקולה כשמישהו מתייחס אלי כמו חרא \ לא מעריך \ אונס \ רוצח

וכן כן פיס אנד לאב ולדון ארגונים כמו דאעש לכף זכות

נשבר לי הזין כבר

כל האנתרופוסופים האלו ששומרים על פנים חתומות

שמתהפך להם משהו בפנים אבל הם בולעים את הצפרדע ועסוקים בלאוורר בין האני אל האסטרלי

 

אתמול בלילה כעסתי ובכיתי והרצתי בראש את כל הדברים שהייתי רוצה להגיד לכל מני אנשים שפגעו בי מאוד

וחששתי שאקום חולה

אבל קמתי נקייה כי סוף סוף הרשיתי לעצמי לכעוס

 

ועדיין כואב לי בלב ואין לי מושג אם בפועל אני באמת הולכת להגיד את כל החרא שהצטבר לי

אבל לפחות כתבתי וזה שחרר קצת והאף שלי פחות סתום

 

שרמוטות.

 

 

אז מסקנה מהיום- כשבולעים צפרדעים, אין לצפות שהן יתעכלו. הן מחכות לרגע המתאים ואז עולות כמו צרבת קשה במעלה הגרון, ביצה מצחינה ומבעבעת של כעסים מודחקים.