פירמידות, כדור ומטוטלת. בעיקר מלנכול
עכשיו אני פתאום נזכרת איך הגעתי לפגישה הראשונה עם הפסיכולוג שלי לפני 10 שנים. הגעתי עם מחברת. הכל היה מסודר. חוקים ומצוות. עשה ואל תעשה. זאת אני. אני גם נזכרת במחברת שכתבתי בסביבות גיל 8, גם שם- מה מותר מה אסור ומתי ואפילו איך אפשר לעקוף את החוק בלי יותר מדי נזק. כמה זה מעייף... כמה זה מעייף מול אחרים... אני מכירה את החוקים שלי, אבל במפגשים עם אחרים זה נורא קשה. נורא קשה להסביר את עצמי כל פעם מחדש, במיוחד את הדברים שנשמעים לרוב האנשים כחסרי היגיון לחלוטין. נורא קשה שגם אחרי שאני מסבירה אנשים לא זוכרים ואז אני צריכה להסביר שוב וזה גורם לי להרגיש רע עם עצמי, שאני מקשה על אנשים, שאני לא "כייפית" ו"זורמת".
אני נזכרת שהלכתי כאן פעם ברחוב, וניגש אלי בחור שאני לא מכירה ולא ראיתי מעולם. הוא נעמד מולי ברחוב והפנה אלי את סוליית הנעל שלו. פשוט עמד על רגל אחת כמו חסידה והפנה אלי את הסוליה שלו וצחק. בהתחלה לא הבנתי מה פשר הסיטואציה אז שאלתי אותו מה הוא עושה. הוא ענה "אמרו לי לנסות לעשות לך את זה. אמרו לי שזה יהיה מצחיק"... באותו הרגע הבנתי שמישהו כנראה חשב שזה יהיה מצחיק להפיץ את השמועה אודות החרדה שאני חוטפת כשסוליה של נעל מכוונת אלי. זה כל כך הכאיב לי. זה פשוט הכאיב לי באופן כל כך עמוק... העובדה שאנשים חושבים שזה מצחיק. שהקשיים שלי מצחיקים. שהתמודדויות שלי זה מצחיק.
אני נזכרת עכשיו בספיר שלמדה איתי בבית הספר היסודי. היא הייתה בכיתה הטיפולית ואני בחיים לא אשכח אותה בגלל שהיא תמיד הייתה חוזרת על אותו המשפט- "זה לא מצחיק". כמובן שכולם היו צוחקים כשהיא הייתה הולכת עם העיניים הגדולות שלה וההליכה המגושמת שלה והפוני הנפוח שלה וממלמלת שוב ושוב שזה לא מצחיק. אחרי כמה שנים פגשתי את ספיר עם אבא שלה ברחוב וספיר נורא התלהבה לראות אותי וצעקה לאבא שלה "זאת הילדה מפינת החי". שמחתי שספיר זוכרת אותי ושהמפגש איתי ועם החיות בבית הספר זכור לה כחוויה נעימה ושכשהיא ראתה אותי היא לא אמרה "זה לא מצחיק"... אבל לא על זה רציתי לכתוב...
רציתי לכתוב שאני עדיין מתמודדת עם הקושי הזה, ההתנגשות הזו של כל החוקים שלי עם העולם בחוץ. אנשים שמכירים אותי כבר הרבה זמן יודעים אז לא צריך להזכיר להם כמעט בכלל, למשל לגבי זה שכשהולכים לצדי אני תמיד תמיד אהיה בצד שמאל, ואם אינני אז זה יכאב פיזית. הכל ירגיש ממש הפוך והשרירים יתחילו להתפס. או למשל שאסור לשבת על המיטה שלי עם בגדים מלוכלכים.. [כשבאים אורחים לרוב אני שמה כיסוי על המיטה כדי שלא אצטרך בכלל לפתוח את הדיון על זה, במיוחד אם יש בבית ילדים קטנים שאי אפשר להסביר להם ולהעיר להם כל שניה... אבל כשמדובר למשל בלישון עם מישהו באותה המיטה אז כל השדים פשוט עושים מסיבה בתוכי.. כי כל הטקס פשוט משתנה]..
זה עושה לי הרגשה רעה נורא להעיר לאנשים, ובמיוחד כשכל הגוף כואב מרוב חרדה וחוסר נוחות וכל מגע קטן זה כמו להתחשמל או לקבל כוויה... ואז גם המילים שלי יוצאות מתוך החוויה הקשה... והם לא מלטפות או נעימות אלא כואבות כמוני. לפעמים אני מפחדת לדבר. אני מפחדת לעשות הרגשה רעה לאנשים. להרוס. לפעמים אני מספרת לעצמי שזה סתם כל החוקים האלו ומנסה "לסבול בשקט" אבל אז תמיד אוכלת אותה. זה אף פעם לא נגמר בטוב. לפעמים מתחשק לי לתלות רשימה של חוקים מעל המיטה. לפעמים אני מרגישה נאצית בקטע הזה ומפחדת שלא יאהבו אותי.
15.03.16 בצהריים-
הסתכלתי מהחלון כדי לצרוח על השכן שעושה רעש ובמקום זה מצאתי את עצמי צוחקת ומלאת אהבה כשראיתי את הילד החמוד של השכנים משחק יחף כשבחוץ קפוא, לבוש בפיג'מה, מחזיק בידו מטאטא שבור בתפקיד חרב ואיזה מגן צעצוע. כולו אבירי, ופסח החתול הולך אחריו לכל מקום. החיים הם כמו מטוטלת. היקום תמיד נותן הזדמנויות להבין ולאהוב את הצד השני. תמיד שנאתי את הילדים של השכן הזה כי הם קראו לי בשמות. יום אחד התלוננתי לשכן ואמרתי לו שיחנך את הילדים שלו אז הוא נתן להם מכות מול הפנים שלי וזה כאב לי מאוד. הילד הזה מסתובב ימים שלמים בחוץ, לבד, יחף, משווע לאהבה, ועכשיו אנחנו חברים טובים וגם הכרתי לו את חבריי החתולים והוא בערך בגודל שלהם אז הם חבורה נורא עליזה ומתוקה ביחד והם כבר לא בודדים ויותר רכים. הרגשתי את תנועת המטוטלת הזו בעוד המון סיטואציות בחיי, וזה כל פעם מעמיק וגם עולה למעלה בו זמנית, עד שיהיה כדור שלם ועגול.
מדהים איך אפשר ללכת לישון בריא ולקום חולה וגם להפך, ללכת לישון חולה לקום בריא. השינה כל כך משמעותית וקורים בה תהליכים חשובים ועוצמתיים.
דווקא בשנים שלמדתי והעמקתי בספרים רוחניים וליוו אותי הטובים שבמורים, העבודה שעשיתי בחיי לא הייתה עמוקה ומוצלחת כל כך. אני לא מאשימה את עצמי ולא אומרת שהכל היה גרוע. היו רגעי חסד. היו רגעים שקרו קטסטרופות שלא באשמתי [אם מדברים בשפה הזאת שיש בה מילים כמו "אשמה" ושוכחים לרגע שהכל מחובר..] רק אחרי שיצאתי מהלימודים וכל החברים הטובים שלי מתו או נעלמו מחיי התחילה העבודה האמיתית, כשנותרתי לגמרי לבדי עם כל השדים.
15.03.16 בערב-
החרדה משתקת אותי והורגת אותי אני לא יכולה עם זה יותר.
ביום ראשון נסעתי באוטובוס והבחור שישב מאחורי ביקש מהנהג שיגביר את הרדיו ותחב את הראש שלו בין שני הכסאות כך שהאף שלו בצבץ לי בזווית העין והקשיב כמו רועה גרמני שמתכונן לתקיפה. הרדיו עושה לי חרדה איומה [גם בגלל התכנים וחוסר היכולת לסנן ולבחור מה יכנס ומה לא, גם בגלל עצם הרעש, וגם בגלל שההזיות שהיו לי בחודשים האחרונים נשמעו בדיוק כמו רדיו]. לא יכולתי לבקש מהנהג שינמיך בחזרה כי הוא בסך הכל נהג וכמה אפשר לשגע נהג "תגביר" "תנמיך" ולא רציתי ליצור ריב עם האיש שישב מאחורי והיה להוט לשמוע את הזוועות האלו, אז ישבתי מקופלת כמו שבלול על שני כסאות ובכיתי כל הדרך הביתה.
עכשיו חזרתי מהקופת חולים, בדרך כלל אני הולכת עם אמא אבל היום הלכתי לבד והייתי יחסית אמיצה. כשחזרתי הביתה התקשרו אלי ואמרו שהטיפול עלה 42 שקלים ושנעלמתי להם בלי לשלם. זה בכלל לא נכון שנעלמתי להם. אף אחד לא יידע אותי שהטיפול עלה 42 שקלים. אני חיכיתי שעה בתור והמזכירה תיזזה ובכלל לא הייתה איפה שהיא הייתה אמורה להיות, גם כשיצאתי. מאיפה לי לדעת שצריך לגשת לשם ולשלם? לא יודעת. אולי אנשים נורמלים יודעים את זה אבל אני לא כי אמא שלי לוקחת אותי לכל מקום למרות שאני כבר גדולה. המזכירה דיברה איתי בטלפון ואמרה שזה בסדר ואני יכולה לשלם לה באשראי דרך הטלפון אבל היא לא יודעת שזה לא בסדר ושכל פעולה קטנה וגדולה מעלה בי אינסוף חרדות ולא ברורה מאליה. מאיפה לי לדעת איך משלמים בכרטיס אשראי. שאלתי אותה אם זה בסדר שאמא שלי תתקשר אליהם עוד מעט כשהיא תחזור הביתה והיא אמרה שאי אפשר להשאיר את זה ככה אז אמרתי לה שתכף אחזור אליה, ואז הוצאתי את הכרטיס אשראי שלי מהארנק ובהיתי בו וניסיתי להתקשר ואמרתי לעצמי שאהיה אמיצה ואנסה ואם לא אצליח אז אשאל אבל הפלאפון שלי החליט להפסיק לעבוד, כאילו שהוא לצידי בכל העסק הזה. אז עכשיו אני בחרדה שהם כועסים עלי כי כבר עברו יותר מדי דקות והם לא קיבלו תשלום.
כל דבר ככה. כל דבר. כל יציאה מהבית, כל מפגש עם העולם החיצון [גם מפגשים טלפוניים, ואולי אלו הגרועים ביותר]. אתמול התקשרה אלי חברה אחרי שלא דיברנו כמה חודשים. היא שאלה מה שלומי ואמרתי לה שאני במיטה. היא שאלה "עדיין?" כבר חצי שנה אני במיטה והיא אומרת שזה הרבה זמן, אולי יותר מדי. שזה בסדר להשתבלל ויש תקופות כאלו אבל אולי זה כבר עבר את הגבול? אני לא יודעת. הפעם האחרונה שהייתי כל כך הרבה זמן במיטה הייתה כשהתעסקתי בלהקטין ולהשמיד את עצמי. אני לא חושבת שעכשיו אני מתעסקת בלהשמיד את עצמי. בא לי להתכדרר ולהעלם הרבה פעמים ואני נהיית כמו ספירלה כלפי פנים, עם הפנים לתוך הכרית והשמיכה מכסה, שלא יראו. אני מתביישת. אבל חוץ מזה אני גם לומדת על עצמי ועל יכולות הריפוי שלי וגדלה. מנסה ללמוד לאהוב. מנסה לעשות טוב לעצמי ולעולם. אז זה דומה לפעם האחרונה שהייתי כל כך הרבה זמן במיטה אבל גם שונה.
אני לוחצת "שמור" אחרי כל שורה שאני כותבת, אפשר לחשוב שיש כאן איזה מאסטרפיס. אני עושה חיפוש בגוגל על כל מילה שניה שאני כותבת כי אינני בטוחה שכתבתי אותה נכון או אולי בכלל המצאתי אותה. כל פעולה קטנה שלי מלווה בחוסר בטחון. זה מקשה עלי ומדכא אותי ואני צריכה עזרה. אני עצובה שאני צריכה לצאת לפייט מול ביטוח לאומי כי אין לי כוחות אפילו לקום לעשות פיפי והלסת שלי נעולה מרוב פחד כבר שלושה ימים. כבר כואב לי כל הפרצוף.
ואגב, נמאס לי שבאופן קבוע מתקנים לי את החיבוקים. "לא ככה". אוף. לא אז לא.
וגם זה כי הכותרת של הפוסט הזכירה לי, וכי יש לי חיבה לצורות גיאומטריות.
הספר הרבה יותר טוב אז אם אתם כבר טורחים לכו על הספר ולא על הסרט
תגובות
הוסף רשומת תגובה