ימי ניקיון

היום זה יום ניקיון. יש כל מני ימי ניקיון- למשל מסמים, או יום שאני מנקה בו אבק, או יום שאני נפטרת מדברים [שזה הכי נדיר, וזה היום]

למה אני אגרנית? כי תמיד הלך הנפש של אמא היה תודעת-חוסר שכזו... תמיד מן פחד שלא יהיה. אפילו כשעברנו לבית פרטי ויחסית מפונפן היא המשיכה לגנוב אוכל. אני ילדה של אמא אז זה מאוד השפיע עלי. חוץ מזה אני אוהבת למיין ולסדר ולאסוף דברים, למשל לסדר אצטרובלים או נוצות מהקטן לגדול ולפי צבעים. חוץ מזה תמיד הרגשתי כאילו לחפצים יש חיים, ואם הייתי רואה גומייה ברחוב ליבי היה חומל עליה והייתי מרימה אותה כי היא איבדה את אמא ואבא שלה. וחוץ מזה, אני גם אמנית ורואה את הפוטנציאל שבכל ענף או קקי יבש להפוך לפאר היצירה. אז הנה, יש לי את מלוא התירוצים והסיבות ללמה החדר שלי נראה כמו פאקינג מחסן.

 

פעם זה היה לי יותר קשה להפטר מדברים. הייתי יושבת עם כל פיסת נייר קטנה לפעמים 20 דקות רק להפרד. ולפעמים אחרי שעה מרגישה שזה קשה מדי ושולפת אותה מהפח, מחליטה שאפרד ממנה אולי בעוד חודש או חודשיים, כי אני צריכה עוד קצת זמן איתה. הייתי עושה עם עצמי תרגילים כאלו שאם הייתי רואה ברחוב אבן או ענף שמבקשים שארים אותם אז הייתי מרימה, מתהלכת איתם איזה רבע שעה, ואחרי שאני מרגישה שאפשר לשחרר אותם אז משחררת. לפעמים קרו מצבים שבכניסה לבית שלנו נהיו ערימות משונות של ענפים ואבנים שלא הצלחתי לשחרר במהלך הטיול אלא רק בכניסה לבית.

 

בשנים האחרונות יותר קל לי לשחרר, אני חושבת שזה גם בזכות התרגילים הקטנים האלו שעשיתי, וגם בגלל שנהיה פה כבר מחניק, ואני מרגישה את העומס של כל החפצים האלו על הגוף והנפש שלי, כאילו הם משקולות, כאילו הם חלק ממני ועושים אותי כבדה ומקשים עלי להתנועע בחופשיות בעולם. עדיין עמוס כאן ועדיין אני חושבת ומתעכבת הרבה לגבי פריטים מסויימים, אבל יש ימים שהעומס עולה על גדותיו ואני חייבת לנשום קצת אז אני זורקת בלי לחשוב יותר מדי, ואז זה מפחיד כי אני פוחדת שמחר אתחרט. הקטע הוא שזה דברים שבכלל אני לא משתמשת בהם ולא זוכרת ביום יום שהם קיימים אפילו, אז אין מצב שאני אתחרט. אני אשכח מקיומם, אם להיות כנה.

 

אחד הדברים שהבטחתי לעצמי שאעשה בסיום התואר זה להפטר מכל העודפים שיש לי כאן, כדי שאם יבוא היום הגואל בו אצא מהבית הזה לא אצטרך לקחת את כל הבלאגן הזה איתי. חוצמיזה שלכל חפץ יש אנרגיה ואני מרגישה אנרגיות חזק וזה נהיה כמו בליל, כמו איזה סלט שנעשה בחוסר טעם מוחלט. פריטים שקיבלתי מאנשים למשל, נושאים את האנרגיה של הבעלים הקודמים... זה הכל מורגש. זה הכל עמוס. זה כמו שכשהייתי ישנה על המיטה של אח שלי הרגשתי איך הסיוטים שלו מתגנבים לי אל הראש. יש לי מספיק משלי.

 

בכל אופן מילאתי שתי שקיות שאמורות לצאת מהחדר הזה, שמצד אחד זה המון יחסית לעצמי ולקושי שלי להפטר מהרכוש, ומצד שני זה כלום כי עדיין חנוק כאן. לאחרונה כל כך חנוק לי שהתחלתי לחלק דברים לאנשים. זה כל כך לא אופייני לי כי אני האדם הכי קמצן שאני מכירה. אפילו קרה לי כבר פעמיים בשבועיים האחרונים שאנשים ניגשו וביקשו ממני כסף [לא הומלסים או נרקומנים] וזה היה כל כך מכוון ומדויק. הקארמה זיהתה את הצורך שלי להפטר מחומר ואת החוסר שלהם בו, ושידכה בינינו. לא שאני הולכת עכשיו לחלק את כל הכסף והרכוש שלי לאנשים, בכל זאת.... זאת אני... אבל זה עשה לי טוב לתת מתנות לאנשים לאחרונה.

 

לגבי חלק מהבגדים שלי הייתה לי התלבטות היום ובינתיים השארתי אותם אצלי בארון, למרות התחושות שלעולם לא אשתמש בדברים האלו שוב. אולי קשה לי לשחרר ממי שהייתי, אולי קשה לי לקבל את השינוי שחל בי, למרות שללא ספק הוא קרה, והנה הרי עובדה שאני כבר 4 שנים לובשת פיג'מה, אז מה אני צריכה את כל החרא הזה. לא יודעת, אני אומרת לעצמי שאולי יום יבוא ושוב אצא מהבית למקומות שנהוג להתלבש אליהם יפה ומפונפן. לפעמים יש לי כמיהה לכך ולפעמים ממש לא. רק לחשוב על עצמי בבגד צמוד עושה לי להתגרד. פאקינג אנשים ארוזים בקונדומים, איך יכולתי לסבול את זה? כמה סיכנתי את עצמי וגנבתי ושיגעתי את עצמי על הדברים המיותרים האלו.

 

אני רוצה לחיות חיים פשוטים, אבל שיהיו לי נוחים. כלומר, לצאת מאיזור הנוחות לפעמים זה ממש חשוב אבל אני מתכוונת שלא בא לי לחיות בתנאים שלא מיטיבים עימי. לא יודעת. לפעמים אני טוענת שלא נוח לי ליצור כאן אבל בתכלס אם היצירה הייתה בוערת בי היא לא הייתה מבקשת רשות או מתחשבת בזמן ומקום, אלא פשוט יוצאת. זה הכל תירוצים.

 

פתאום אני מתגעגעת קצת לגיל 14 שמשהו שמה הרגיש קליל יותר. החדר היה ממש ריק ואני מרגישה שככל שהוא התמלא ככה אני הפכתי לאיזה מאובן. אני כלואה בתוך הרכוש שצברתי, בתוך הסיפורים שצברתי בתוך המוח שלי לגבי עצמי, הפחדים והיכולות שלי.. לפעמים מתחשק לי לאבד את הזיכרון רק כדי להשתחרר מכל אלו ולהתחיל מחדש... אבל אולי אני לא צריכה משהו קיצוני כל כך... אולי עצם המחשבה על זה מכוונת לשם... לאומץ, לכוחות הרצון... לעלות מעל פני המים ולקחת נשימה סוף סוף ולראות קצת שמיים...

 

ההורים שלי רבים בסלון וממש מוציאים לי את הריכוז... אז אסיים עכשיו

 

 

 

 

אני שמה כאן שיר מבת הים כי תמיד הזדהיתי איתו

 

 

וגם- הנה אנחנו, המקהלה... מוזמנים להאזין

 

 

 

 

 

 

ערב טוב