אמא אומרת/ אבן-ג'וק
אמא שלי אומרת שלפי דעתה אני בדיכאון מאוד עמוק. זה מפחיד לשמוע את זה כי יש לי חשש כזה, שאני בעצם במצב נורא ואיום ולא מודעת לזה... ובעצם, זה די הגיוני בהתחשב בעובדה שהתולעים שלי מתו מהזנחה ואיני משקה את הורדים ותפוחי האדמה והמרווה המרושתת ששתלתי עם כל כך הרבה תשוקה. איני משקה את התשוקה, הא! אולי אם אני עדיין משחקת במילים אז עדיין יש בי תשוקה ואני לא במצב נורא כמו שאמא אומרת.
אמא אומרת שבעבודה שלה יש כל כך הרבה עצב וכאב ולחץ, ואז היא באה הביתה ועוד פעם- עצב וכאב ולחץ. היא אומרת שהיא רוצה לחזור הביתה ולראות חיוך, לשמוע מילה טובה. אמרתי לה שאני לא אשמה שהיא עובדת בעבודה כזאת עם כל כך הרבה כאב, ושמצידי תחליף עבודה. אני לא מתכוונת להפסיק לבכות. את זה כבר לא אמרתי. אבל כן אמרתי שאולי אם אני אצא מהבית הזה כבר לא יהיה לי למי לבכות, ואולי ככה אחלים, לא שיש לי כאן למי לבכות באמת, זה בעיקר לבכות ואז צועקים עלי ש"די", אז אולי כבר עדיף להגמל.
לא יודעת, זאת גמילה קשה. ניסיתי כבר איזה חודשיים ובהתחלה הצלחתי אבל איך אומר התימני חוטב העצים- "נגעת נסעת", או בNA- פעם אחת יותר מדי ואלף לא מספיק, אז ככה גם הדמעות, נתתי לאחת להשתחרר ובום נשבר הסכר שבניתי כמו ילדה קטנה סתם משאריות של בוץ ונוצות ובדלי סיגריות, נו ברור שהוא ישבר... נזכרת בניףניףנאפנאפנוףנוף ואומרת לעצמי שאולי אני צריכה לחדש את הקשר עם עולם האבנים, ואז מרגישה שאבנים הם כמו דינוזאורים וזה מבוגר מדי בשבילי וגם אם זה לא נוצץ אז זה פשוט לא. בקיצור לא יודעת נמאס לי לבנות סכרים ונמאס לי לדכא את אמא שלי ולהרוג תולעים ותפוחי אדמה.
אבא אומר שכבר שנים אני הולכת במעגלים ולא יוצאת מזה. שאלתי ממה. הוא ענה "מהכל". הוא התחיל לדבר על הגוף והנפש שלי. הוא אמר שאני צריכה פסיכולוגית טובה ולהתחיל להשתלב בעבודה ובלימודים, אולי הסבת מקצוע אם צריך. הוא אומר שאם אני לא אתחתן לא יהיה לי כלום בחיים, בדגש על בית. שהשעון מתקתק והגיע הזמן להביא ילדים. אבא אומר שלא צריך את הטובות שלי ושאף אחד לא ימות בלעדיי, וגם אם כן- אז מה. הוא אמר לי שאני עושה כך וכך כאילו זה חובה, וזו בעצם זכות. עניתי לו שלחיות זה זכות, וזה לא הופך את זה לקל. אחר כך בכיתי ורציתי לצעוק עליו שיתנדף לי מהעיניים ופשוט לארוז את הדברים שלי ולעוף מכאן. אבל לא צעקתי וגם לא בכיתי לידו, כי אסור. חיכיתי שילך ואז בכיתי.
רציתי לפגוע בעצמי כמו פעם, בראש, בידיים. רציתי סמים כדי לשכח את הכאב. לא פגעתי בעצמי ובמקום להשתמש עשיתי לעצמי עיסוי באיזור הלב שממש כאב באותם רגעים, ואז הבנתי שאבא ממש טועה ושזה לא נכון שאני הולכת במעגלים. כלומר כבר כשהוא אמר את זה משהו נשמע לי מסריח אבל באותו הרגע שהראש שלי אמר "מגיע לך, מגיע לך לכאוב ולמות. תפוצצי אותי" ולא הקשבתי לו, הצלחתי. הצלחתי לשלוט בידיים וההרס העצמי כבר לא הכתיב לי מה לעשות, וידעתי שהשתניתי. בחרתי להרגיש את הכאב הזה הפעם. בחרתי להרגיש. פעם חשבתי שלמות יעזור לי. היום אני יודעת שלא. זה נשמע כמו הברירה האחרונה אבל זה לא, זה רק יקח אותי אחורה.
אבא אומר שאני עדיין חולמת על כתום-הזקן כי אין לי מישהו במקומו. הוא לא יודע שלכתום הזקן מעולם לא היה מקום. שאצלי, לאף אחד אין מקום. אני לא בית קולנוע או תאטרון או מטוס. אי אפשר לקבל כסא עם מספר בתוך הלב שלי. אולי אני יותר כמו לוקאל-באס בהודו שכל המכונמים נדחסים בתוכו, נכנסים ויוצאים נכנסים ויוצאים ואני לא עוקבת והמחיר מצחיק, לכל כיס.
הוא לא יודע שבגלל זה כתום הזקן כבר לא כאן, בשבילו רק ביזנס קלאס.
כתום הזקן ואני נפגשים באסטרליה כבר שלושה לילות. בפעם הראשונה בכלל לא דיברנו. ישבנו במרחק כמה מטרים ואני הייתי עצובה והוא שיחק אותה אדיש ועישן בשרשרת. אחר כך איכשהו עלינו על ריקשה והוא ישב מקדימה ואני מאחורה [גם בחלום על סבא שהיה לי באותו הלילה, סבא ישב מקדימה במונית ואני מאחורה, מוזר]. היה לו קעקוע חדש של מפתח פה על העורף. רק את העורף שלו ראיתי. אחר כך היינו בברלין והייתי אמורה לפגוש חברה פקיסטנית שהכרתי בטיול אחר. הוא לא הסכים להצטרף אלי והיה מאוד החלטי. המפגש הבא שלנו באסטרליה התרחש בכלל במח אחר אז אני לא ממש יכולה לספר עליו, רק מה שסיפרו לי- שהוא היה עצוב ושנסענו לחלל. המפגש האחרון שקרה אתמול בלילה היה בתוך איזה מבנה, בשירותים הציבוריים האלו שכבר ביקרתי בהם בחלומות איזה פעם או פעמיים. כתום הזקן נתן לי בתחילת החלום צנצנת זכוכית קטנה ובתוכה חרק מת ממש מיוחד. הוא עבד על איזה דגם של משהו, איזה בית או לא יודעת מה מקרטון ביצוע וכל מני חומרים מאולתרים. באיזשהו שלב הוא לקח ממני את הצנצנת עם הג'וק המת והחליט שהוא רוצה לשלב את זה בדגם שלו. הוא דחף אותה שם לאיזו פינה. בעיני זה בכלל לא התאים שם, וגם הייתי נורא עצובה שהוא לקח ממני מתנה שהוא הביא לי. אני בכיתי ואמרתי לו שבבקשה יחזיר לי את הג'וק אבל הוא בשום אופן לא הסכים. הבכי שלי לא עשה עליו רושם. ה"לא" שלו היה סמכותי, בלתי ניתן לעירעור. הבנתי שהג'וק לא יחזור אלי והתעוררתי.
מחר יהיה יום ראשון, ה-14 לפברואר. בשנת 1965 ה-14 לפברואר גם יצא יום ראשון, וזה היום שיונה וולך יצאה למסע אל אס די שלא חזרה ממנו.
מחר יש לי ועדה פסיכיאטרית בביטוח לאומי וביום ב' אני נוסעת לירושלים לבקר חבר שמאושפז שם כבר כמה שנים ומקבל תרופות שמדכאות יצירתיות. גם יונה הייתה מאושפזת בירושלים ושמה קיבלה במרשם את הטריפ שלה מהפסיכיאטר שהעדיף "חולה יוצר על פני בריא משעמם" [מתוך הביוגרפיה של יונה וולך מאת יגאל סרנה, עמוד 167].
שבוע שמח והשווצה בשיער הנסיכות שצימחתי
תגובות
הוסף רשומת תגובה