חלום מוזר
למה אני מפחדת לאהוב
יש בי כל כך הרבה כעס
למה כשאני אוהבת מישהו ממש הרבה אז אני מפחדת שילך? ומפחדת שלא אהיה טובה מספיק? ופתאום מרגישה קטנה כל כך?
למה למשל כשאהבתי את איתי ברחתי עד להודו? רק לא לאהוב
רק להספיק כמה דברים, לפני שאוהב
רק לא לכאוב
אולי אחזור ואגלה שהכל אחרת
שחלמתי חלום
למה אני כל כך מפחדת להרגיש
כבר הרבה שנים החלומות שלי מעניינים אותי, אני חוקרת אותם וכותבת אותם..מי שקורא כאן בבלוג בטח שם לב... לפני בערך חודשיים התעסקתי קצת עם הרעיון של חלומות צלולים ואחרי כמה ימים אמרתי לעצמי שאני לא בטוחה שזה רעיון טוב להתערב שמה.. כלומר, אחד העניינים העיקריים בחלומות זה תת מודע שמציף הבלחות.. פיסות כאלו מהתודעה, מהמקומות המודחקים והנשכחים...
אז אם אני מכניסה מודע לאיזור של התת מודע אולי זה יכול לפגוע לי בתהליכים מסויימים.. כלומר, יש חוכמה שפועלת בטבע ומי אמר שאני חכמה ממנה? למנוע מהסיוטים לבוא זה נשמע נחמד אבל זה מפספס משהו חשוב, את הסיוט ומה שהוא רוצה להגיד. כמובן שחלומות צלולים לא מתעסקים רק בסיוטים ובסך הכל זה כלי נהדר ומיוחד לחקור ולעבוד ולהתרפא איתו, אבל לעת עתה עשיתי החלטה שאני עוזבת את עניין החלומות הצלולים וחוקרת רגע את הצד השני, הכי הכי מודחק.
מאז השתנו לי החלומות לגמרי, חלמתי רק צבעים ומרקמים, לפעמים קולות מרוחקים שמדברים אלי.. ככה העברתי תקופה עם החלומות המאוד מופשטים האלו ואז בתאילנד היה לי חלום של מאבק בין זה לזה, בין המודע ללא מודע.
היה שם ממש קרב פיזי, ולאחריו איבוד שליטה מוחלט.. חלמתי אלפי חלומות ונכחתי באלפי עולמות במקביל והזמן עצר מלכת. ראיתי איך הכל משתנה סביבי, האנשים וכל זה, ואני כל הזמן הייתי באותו המקום אבל גם בעוד אין סוף מקומות אחרים בו זמנית..
זה בלבל אותי נורא. התעוררתי מבועתת ופחדתי אפילו לקום להשתין, וכשכבר אזרתי אומץ וקמתי והשתנתי אז הורדתי את המים והם נשפכו מהאסלה כמו איזה הר געש וכל החדר הוצף, כאילו שגם לאסלה כל הדבר הזה כבר הגיע מעל הראש.
זה אולי לא נשמע מפחיד, אבל זה מפחיד ממש. קודם כל הקרב עצמו היה ממש אינטנסיבי.. נאבקתי מול דמות שהייתה בלתי נראית אבל אפשר היה להרגיש שהצורה שלה אנושית.. והדבר שהיה בעצם יותר מפחיד זה התחושה שלא ברור לי איפה אני, כי אני בכל מקום.. שאני רואה את האנשים ממשיכים את החיים שלהם כרגיל בזמן שאני גם במיטה וגם על הריצפה ליד התנור וגם בבית של חבר בסלון וגם ברחוב והכל מסתחרר ולא ברור לי מה מכל זה המציאות, איפה אני באמת.
בסוף החלום שאלתי את אמא שלי אם כל זה היה אמיתי והיא אמרה שכן, ושאלתי אותה איפה אני הייתי כל הזמן הזה והיא אמרה "בבית". שאלתי אותה אם נתנו לי כדורים פסיכיאטריים או משהו והיא אמרה שלא. הם פשוט שמרו עלי, על הגוף שלי, בזמן שאני הייתי בכל מקום.
תכלס כבר חוויתי חוויות מהסוג הזה בחלומות, של להיות בכמה מקומות בו זמנית, אבל אף פעם לא בכזו עוצמה. חוויתי נגיד להיות בתוך הגוף ומחוצה לו בו זמנית ולראות גם מבפנים וגם מבחוץ.. או להיות בבית ולראות אותו בסגנון פנורמה כזה... לא יודעת.. מכל הזויות בו זמנית.. שהדברים האלו מאוד ברורים והגיוניים לי בעצם.
זה פשוט היה קשה לחוות את זה בעוצמה כל כך חזקה ומשוחררת מזמן-מקום. לחוות אינסוף חוויות שונות ולהמצא באלף מקומות שונים ופתאום להתעורר במיטה.. כולי ארוזה לכדי גוף אחד כשלפני רגע הייתי אינסוף.
עכשיו כשאני חושבת על זה, זה מעניין שכן ניצחתי את הדמות והצלחתי לגרש אותה אבל אחר כך נותרתי באפס שליטה... כאילו זה שאב ממני את כל הכוחות להיות נוכחת ולהחזיק במושכות של חיי.. ואז פשוט התפזרתי לכל מקום...
ומה אני רוצה בעצם? מתי אני רוצה לשחרר ומתי לתפוס?
אני רוצה את החופש לבחור במקום הזה אבל שוב פעם זה פרדוקס לבחור שלא לבחור ואיך בכלל אפשר בזמן חלום
אוף לא חשוב הסתבך לי לבינתיים
אני לובשת ארבעה קפוצ'ונים אחד על השני וכל הכובעים שעל הגב שלי כמו גיבנת מוגזמת
יש לי ריח של סיגריות ואני בוהה שעות בחלון
פתאום עובר גידי גוב לשבריר שניה ונעלם
אבא יושב בסלון, פעם ראשונה שהוא לא מגולח
אני שואלת "אבא גידי גוב מת?"
תגובות
הוסף רשומת תגובה