דברים שקרו השבוע והיום ובכלל
21.12.15, באוטובוס:
פעם אחת אמרתי לאחד הבחורים שהראה כוונות לשכב איתי שאני שוכבת כל יום עם בחור אחר וזה מבלבל אותי ועכשיו בא לי לעצור. הוא שאל "למה זה נעצר דווקא אצלי?" מה אני אגיד... כנראה שזה תלוי באיזה יום תופסים אותי. אולי היום אתה תהיה "קורבן" ל"סרטים" שלי. הרבה מרכאות, מה זה אומר? שהוא לא באמת קורבן? שזה לא באמת סרטים?
אני עדיין מרגישה לא נעים עם מה שקרה עם א'. אני אף פעם לא אוהבת שדברים נסגרים רע. לא שזה סגור. לא שזה רע. פשוט... המפגש האחרון איתו גרם לי להבין שאני רוצה להתרחק. זה קצת קשה. זה מזכיר לי מה שקרה לי עם ר'- שהתנתקנו אחרי חברות של שנים כי הוא פגע בי. היה לי ממש קשה לקבל שהדמות הזאת שציירתי לי בראש לגביו זה לא בדיוק הוא. כלומר, הוא לא אלוהים ולא שה תמים ולא הנסיך הקטן, במיוחד כשעומד לו הזין. ראיתי את שניהם כמלאכים והם לא היו. הם היו אנושיים. ותכלס- טעות שלי, טעות טפשית...
יש בי משהו שמרחם על א', שהוא נכנס למיטה חולה. מצד שני לא חסרות מיטות חולות וזה לא רק אחריות שלי וזה רק לטובתו אם הוא יחדד את ההקשבה שלו לבחורות שהוא מזיין.
כשחזרתי הביתה חיכתה לי הודעה מא' בפלאפון- היינו מסונכרנים מסתבר. הוא אמר שהוא נמצא באיזור ורוצה רק לתת לי את הכסף ששילמתי עבור הפוסטינור. אמרתי לו שבדיוק חשבתי עליו ושאני שמחה שהוא כתב לי.
נכנסתי להתקלח ובמקלחת חשבתי לעצמי תוך איזה נימה צינית כמה אני "אשת חינוך למופת" כשאני מנסה לייצר אצל כולם חוויות הצלחה. אמנם הבחורים שאני שוכבת איתם הם לא התלמידים שלי [ברוך השם]..אבל זה קטע כזה של אנשי חינוך, ליצור חוויות הצלחה. חשבתי על זה שכשגבר מנסה להתחיל איתי, משהו בתת מודע שלי רוצה להעניק לו חווית הצלחה.
יותר מאוחר נפגשתי עם חברה וסיפרתי לה על זה, אמרתי לה שזה בא מתוך מקום כזה שחשוב לי שכולם ירגישו נאהבים, ולכן קשה לי להגיד "לא" באיזשהו מקום. היא ניסחה את זה במילים אחרות ממני ואמרה שקשה לי לדחות אנשים ושזה מאוד הגיוני בהתחשב בדחייה שחוויתי בתור ילדה ונערה. זה היה מעניין פתאום לשים על זה את האצבע אחרי שזה היה מאוד לא מודע ומעורפל כזה...
בכל אופן אחרי התהיות האלו של המקלחת א' הגיע ונתן לי את הכסף וישבנו לפטפט לחצי שעה. דווקא היה מפגש די נעים. שיתפתי אותו בתחושות האשמה שעולות לי מדי פעם ושאלתי איך הוא מרגיש עם הסיפור והוא אמר שהוא למד מזה ועכשיו ממשיך הלאה כי הוא מנסה לעבוד על לא להתקע בעבר או לחיות בעתיד [שוב סינכרון]. הוא אמר שאם כבר יש כאן אשמה אז סביר להניח שזה עליו ולא עלי... הוא גם אמר שהוא לא רוצה יותר מגע מיני איתי למרות שהוא נמשך אלי. ושהוא אוהב אותי כבנאדם. זה היה לי נעים כי גם אני אוהבת אותו כבנאדם. קשה לי לפעמים להבין איך אנשים יכולים להמשך אלי אבל מסתבר שזה יכול לקרות... באופן מפתיע [או לא כל כך] גם אני חשתי משיכה חזקה אליו אבל אמרתי לעצמי שכנראה זה סתם יסבך אם אשתף אותו בזה. בכל מקרה דווקא הייתי שמחה לקצת קשר א-מיני איתו, כי באמת הוא בנאדם מעניין וחבל לי שלפעמים בקשרים עם בחורים, אחרי שמזדיינים פעם אחת זה כאילו "נפתחה דלת" ועכשיו כל מפגש אמור להיות בעל אופי מיני כלשהו או מגע... ואני לא רואה את זה ככה... כלומר... לפעמים מתחשק רק לדבר... או לשתוק ולטייל... לפעמים ממש לא בא לי אפילו מגע קטן של יד ביד או חיבוק... ואני מרגישה שאיתו משהו התפספס שמה, ושיכול להיות לנו המון על מה לדבר אבל כאילו אצלו עד עכשיו סקס היה בחשיבות יותר גבוהה מדיבורים וזה תמיד הלך לשם.
עוד פיסות מילים מהאוטובוס ביום ב':
"היום עשיתי יום איטי. שמתי לב שאני תמיד ממהרת, גם כשאין לי לאן או למה.. בעיקר אם סיימתי לימודים או עבודה- אני טסה הביתה, לפעמים ממש דופקת ריצה... בורחת משם, רק להגיע הביתה. לא פשוט לי להיות בחוץ. פעם חשבתי שאני רצה בשביל להספיק לאוטובוס או בשביל לעשות את השכטה, אבל גם כשאין אוטובוס או שכטה אני רצה.. מן הלך נפש ממהר כזה, תמיד רוצה להספיק, עם הראש בעתיד..או טמון מתחת לשמיכה.
היום הלכתי לאט. לא מדי, בקצב שהיה לי נעים ושיחקתי עם עצמי משחק כזה שאסור לי להגביר את הקצב גם אם אני רואה רמזור שאני רוצה להספיק או משהו כזה. אני הולכת רק בקצב שנעים לי. מקסימום הוא יספיק להתחלף איזה פעם פעמיים עד שאגיע.מקסימום, שלא נדע- תהיה לי הזדמנות לעצור ולנוח.
גם בדרך חזרה הביתה לא השתגעתי, ואולי אם הייתי משתגעת אז הייתי מגיעה הביתה חצי שעה מוקדם יותר, אבל גם גמורה פי שתיים, כך שאת הזמן שחסכתי כי רצתי אני "אבזבז" בלשכב גמורה במיטה. בקיצור זה מתקזז- אמנם לקחתי את האוטובוס הבא אבל חזרתי הביתה פחות כאובה ויותר נינוחה, ויכולתי להמשיך את היום שלי בשקט. לפעמים כשאני ממהרת זה לא באמת מביא תועלת או חוסך במשהו, להפך, רק מוסיף תסכול. המשחק הזה היה לי נעים ונראה לי שאאמץ אותו לזמן מה".
23.12- חשוב לי לציין שאמנם הרבה מהזמן הראש שלי משוטט בעתיד אבל הוא משוטט הרבה גם בעבר, כלומר יותר מדי. אני לא חושבת שצריך כל הזמן לחיות את ההווה, את הרגע הזה, אבל כן חושבת שצריך להיות שם יותר איזון אצלי ויותר חופש. לסדר מחדש את המינונים. אתמול דרך אגב ממש הרגשתי באיזשהו שלב ביום שהזמן עובר שונה מבדרך כלל, כאילו השעון זז לאט יותר... אומרים שהזמן עובר מהר כשנהנים ולאט כשלא נהנים... אתמול הזמן עבר לי לאט וממש לא סבלתי, דווקא נהנתי מזה מאוד, הרגשתי שיש לי כפול זמן מבדרך כלל וזה היה נעים ואפשר לי לעשות דברים בקצב שלי...
ביום שלישי המטפלת שיאצו שלי שאלה מה עבר לי בראש כשנרשמתי ללימודים, כלומר מה חשבתי שאני "אעשה עם זה".. אז אמרתי לה שבעיקרון מה שעניין אותי זה האנתרופוסופיה אבל אין בארץ תואר באנתרופוסופיה בלי לימודי חינוך, ובכלל "רציתי להיות" מטפלת בעזרת בע"ח.. אני כותבת "רציתי להיות" במרכאות כי מה זה "רציתי להיות"? זה נשמע לי מגוחך היום, כל הקטע הזה של מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול... כאילו שבאמת חייבים לבחור, או להתמקצע במשהו אחד... כאילו שזה מה שמתאים וטוב לכולם... ומגיל צעיר שואלים את השאלה המפגרת הזאת שוב ושוב ככה שאנשים שלא "יודעים מה הם רוצים להיות" בגיל יחסית מאוחר פתאום מרגישים רע עם עצמם, כאילו הם מאחרים, כאילו כדאי שהם כבר יסגרו על עצמם... בקיצור סטיתי קצת מהנושא..
רציתי להיות מטפלת בעזרת בע"ח אז תכננתי לסיים את התואר ואז להמשיך באותו המוסד לימודים של טיפול בעזרת בע"ח. בכל אופן כמה דברים השתנו בדרך, אחד מהם זה מה שכתבתי עליו לגבי הגישה שלי לבחירת מקצוע, וגם זה שהחל מהשנה השניה בתואר כל מה רציתי זה לעזוב [לא תיארתי לעצמי לאן אני נכנסת..], ודבר נוסף ששינה לי את ה"חלום" הזה של הטיפול בעזרת בע"ח היה שהחלטתי ללכת בעצמי לרכיבה טיפולית, כדי לחוות את העולם הזה מהצד של המטופל ולא המטפל, ולראות איך זה מרגיש לי והאם זה מרפא אותי...
בחוות סוסים קיבלתי כאפה רצינית כשראיתי שלכל סוס יש לו"ז, ואשכרה כל היום רוכבים עליהם כלמני ילדים... אחד הדברים שממש השפיעו על התהליך שעברתי שם היה כשהמדריכה שלי הסבירה לי על הפרסות של הסוס. שאלתי אותה למה הסוס צריך פרסות והיא התחילה לספר לי סיפורים וחשבתי לעצמי שאם הסוס הזה היה חי לפי הטבע שלו, בטבע, הוא ממש לא היה צריך פרסות. בקיצור הרגשתי שם הרגשה כזו שיש כאן מרוויח ומפסיד. האדם מרוויח [בעל החווה, העובדים, המטופלים], והסוס מפסיד. עושים כסף על חשבונו, ואולי ילדים מתרפאים מזה אבל.. הרגשתי שהדבר הזה שמתרחש שם הוא כל כך נגד הטבע וכל כך לא טהור שבעצם- כמה מרפא התהליך הזה יכול להיות? תהליך הריפוי בטוח נפגע, אם מישהו פה מרוויח ומישהו מפסיד...
ועם הזמן הבנתי שאם כבר חווה טיפולית, אז זה צריך להיות מצב של ווין ווין, של ריפוי הדדי. רק בריפוי הדדי הריפוי יהיה באמת עמוק וטוב. אם מישהו נפגע אז מה זה שווה? אמרתי לעצמי שמה שקיים היום "בשוק" הריפוי [בעצם למה מרכאות? זה תכלס שוק... מוכרים לאנשים חופש של יצור אחר... שוק שחור..] זה פשוט לא משהו שאני רוצה לקחת בו חלק או מאמינה בו. אז כמובן שהתכניות השתנו וכבר לא רציתי ללמוד את התחום הזה. רציתי למצוא דרך חדשה שיהיה בה ריפוי הדדי. שלא יהיו בה מפסידים.
מדי פעם ניסיתי לחשוב על איך זה יכול לעבוד- למשל להקים חווה טיפולית שכל בעלי החיים בה יהיו בעלי חיים שהצילו מכל מני מקומות קשים כמו תעשיית הבשר\חלב או כלביות\הסגרים, חיות שעשו עליהם ניסויים במעבדה וכאלו...החיות יקבלו כמובן את התנאים הכי טובים שאפשר לתת להם, ריפוי פיזי ונפשי.. סביר להניח שאי אפשר יהיה לשחררן לטבע כי הן לא ישרדו שם, ולכן הן יקבלו חיים נעימים, ריפוי, מזון וכו', והמטופלים שיבואו לשם יתרפאו מהטיפול בהם, הליטוף [רק חיה שאוהבת ליטופים כמובן], או אפילו ההתבוננות בהם והשהייה במחיצתם... ויש כאן עוד הרבה דברים טובים שיוצאים, חוץ מהריפוי של האדם והחיה, יש גם ריפוי של האדמה. [זבל פרות\חמורים ובכלל צואת בע"ח בשביל הקומפוסט, תרנגולות למשל שיאכלו כלמני חרקים מזיקים, חתולים וכלבים שחופרים באדמה והופכים אותה... ] ובטוחה שאפשר רק לשפר את זה עוד ועוד כדי שהריפוי יהיה באמת שלם... והרמוני...
כל הנושא הזה מאוד מתקשר לי לקורס פרמקלצ'ר ולעיקרון המיקום היחסי, שאומר שכל דבר במערכת ניזון משלושה דברים לפחות, ומזין שלושה דברים לפחות.. [ואם לא ככה אז כנראה שכדאי לעשות שינוי במיקום של הדברים]... אפשר להתבונן על זה בכל תחומי החיים, פרנסה, יחסים עם בני אנוש [ובע"ח], שתילת עץ, הקמת חווה טיפולית כמו שכתבתי ועוד מליון דברים... למשל אחד הדברים בחיים שלי כרגע שהם ממש ווין ווין זה כשאני הולכת לבקר את הסבתות שלי... אני מספקת להן אוזן קשבת ואהבה ויכולה גם לעזור להן בבית, ואני מקבלת מזה סיפורים מעניינים, למידה מניסיון החיים שלהן, הזדמנות לצאת החוצה קצת מהריכוז העצמי שלי ולהקשיב לאחר, ואפילו אוכל טעים (:... בקיצור זה מעניין להתחיל להתבונן ככה על הפעולות שאנחנו עושים, על התשומות והתפוקות ולראות שאף אחד לא נפגע בדרך... ליצור מן מערכת שהפריטים בה תומכים אחד בשני... ולא שמים רגל...
היום עבדנו על הפרוייקט גמר של הקורס.. בהתחלה לא היה לי כח לזה אבל ידעתי שזה הזדמנות ממש טובה ללמוד ולהעמיק ולסיים את הקורס הזה כשאני לוקחת ממנו את כל מה שהוא רוצה לתת.. אנחנו עובדים על תכנון של גינה קהילתית ביד אליהו ומצד אחד זה "שיעורי בית" וזה מרגיש קצת כמו לשחק את הדבר האמיתי, כמו שילדים משחקים בבובות את מה שהם רואים בעולם וככה לומדים... בכל אופן הרגשתי שאני משחקת משחק של גדולים וזה היה מגניב, והרגשתי גם שיש לי מה לתת.. אתמול פחדתי שאני הכי טיפשה מבין כל הקבוצה והרגשתי שהראש שלי ריק ושאני לא קולטת כלום... הרגשתי ממש סתומה לגמרי... אבל היום במפגש דווקא הרגשתי שאמרתי דברים רלוונטיים והייתי די ממוקדת ותרמתי להתקדמות של הפרויקט...
הרגשתי שכולם עסוקים בשורות התחתונות לפני שהם מתעסקים עם השורות הראשונות... כלומר, לפני שהם מתבוננים לעומק, לפני שהם משרטטים את השטח, לפני שהם בודקים מה קיים הם כבר רצים לאיפה לשים את העץ לימון ואיפה את הפיג'ויה והאם תהיה שם שכשוכית או לא. הרגשתי שצריך איזה פוש בקטע הפרקטי, כי יש לנו הגשה של חלק מהתכנון ביום שני וכולם רק מדברים אבל לא מבצעים בפועל את מה שצריך לבצע. אז התחלתי סקיצה של השרטוט סתם על דף רגיל, לא ממש השקעתי, רציתי לעשות קודם טיוטה [כי גם חצי מהקבוצה איחרה וישבתי שם מלא זמן לבד בערך]... בקיצור בחור אחד שהגיע שניה לפני שכבר הייתי צריכה ללכת העיר לי על איך שעשיתי את השרטוט.. סתם, זה לא מעניין לכם לקרוא אבל זה עצבן אותי אז אני מוציאה. הוא אמר שלא ככה משרטטים ושזה אמור להיות על ארבעה דפי סקיצה נפרדים [מה אתה אומר] ורציתי קצת לחנוק אותו- גם מאחר וגם יש לו ביקורת על משהו שהוא בגדר פאקינג טיוטה [כשיש לי בתיק כמובן דפי סקיצה ואת כל מה שצריך בשביל שרטוט טוב]. טוב לא חשוב לא יודעת איך הגעתי לזה... דברים ששוקעים בתת מודע..
בכל מקרה בגדול המפגש הזה הרגיש סבבה ואני שמחה שאני בקבוצה הזו [היו לי מחשבות לעשות את התכנון לבד למרות שהתבקשנו לעבוד בקבוצות.. כי ככה אני.. קשה לי לסמוך על אחרים ולעבוד בקבוצה].. אבל בסך הכל זאת הזדמנות פז לנסות ולהרגיש איך זה הדבר האמיתי- איך מתכננים גינה מול קהילה, מול לקוחות ועירייה.. בשטח שהוא לא שלי... התנסות מיוחדת שככל הנראה יכולה לתת לי הרבה. גם כל אחד מביא את הידע מהתחום שלו [אחד הוא סביבתן וחוקר פרפרים, אחת גננית, אחד אדריכל, אחד שאין לי מושג עליו יותר מדי אבל הוא ג'ינג'י אז הוא מוסיף צבע, ואני זאת אני.. מה אני מביאה? בקטע הרשמי אז ידע מתחום האנתרופוסופיה והחינוך, ובקטע הפחות רשמי אז את האמנית שבי]...
אפרופו מה כל אחד מביא- בשיעור הקודם התבקשנו לבדוק מה הכישורים שלנו, כלומר מה כל אחד מהקבוצה יכול לתת, איפה אנחנו חזקים... וזאת הייתה שאלה מעניינת שלא יכולתי לענות עליה מיד... כלומר זה די גרם לי להתפתל ולחשוב שאני כלומניקית ואמרתי להם שהם יעבדו על הפרויקט ואני בסוף אצייר איזה ציור או משהו... אבל מסתבר שאני יכולה לתת הרבה יותר... וגם אנשים שהחשבתי כ"חכמים ממני" התלהבו ותמכו והשתמשו במה שנתתי.
וזהו, יצא ארוך כי זה תהיות של כמה ימים...
לילה טוב, ושיר לזכר האהבה שלי ושל ההוא שלא אוהב שמזכירים את שמו...
https://youtu.be/3sQv04CFSdE
תגובות
הוסף רשומת תגובה