אני אמרתי את זה חצי בצחוק, אבל משהו בי ידע שהאבחנה של הרופא עור הקודם הייתה לא נכונה. 

ידעתי שזו לא פטריית שמש. אמרתי שאני אלרגית לזיעה של עצמי. ובכן, אחרי שהתבוננו בי מיטב המומחים הם אכן טענו שזו אינה פטריה ורשמו לי כדורים נגד אלרגיה. הרופאה אמרה שהזיעה שלי "מספיק מעצבנת את העור" וזה מה שגורם לפריחה.

יש בזה משהו מנחם, לדעת שאינני חווה-ביודינאמית מהלכת [טוב, אני כן, אם מחשיבים חיידקים] אבל לפחות זה לא איזה פרזיט או פטריה. איכס. זאת אחת הפאראנויות שלי, לדעת שגרים עלי ג'וקים. בטוח גרים עלי ג'וקים אבל כל עוד אני לא רואה ומרגישה אותם אז אני יכולה להדחיק את הרעיון ולהרגע.

יש משהו קצת מצחיק בדבר הזה, להיות אלרגית לזיעה של עצמי. זה כאילו הגוף דורש עצלנות. "אל תזיעי" הוא אומר לי, "אחרת אתקוף".

"תניחי לי לרבוץ מול המזגן", ובאמת זה מה שעשיתי בימים האחרונים והפריחה כמעט נעלמה.

 

אז צמח לי זנב-נוצות והעור שלי זה עור של פרינססה [שלא נתנו לה להיות פרינססה]. הנסיכה על העדשה. 

רק לנוח על ענן של צמר-גפן, שלא תצא פריחה, שלא יצמח זנב, שהגוף לא יצא למלחמה.

 

מה עכשיו?

נראה לי שמקלחת וארוחה טובה. ולנשום, כי למרות שלא בכיתי כבר כמה ימים עדיין הנשימה לא הסתדרה לי.

הרגליים עדיין כואבות, כבר שלושה ימים בערך. שיאצו פעם בשבוע ולכבס את המצעים כדי שיריחו טוב.

 

החלפתי עיצוב ואני עדיין לא שלמה עם התוצאה. העיצוב הקודם היה כאן כבר כמה שנים, שחור ועצוב. אני חושבת שהוא גם השפיע על התכנים של הבלוג. בטח עם הזמן העיצוב עוד ישתנה קצת, בכל אופן נחמד לי לשנות את הצבעים סביבי כשהשינוי בפנים הוא כל כך מהותי. אצלי תמיד הרגשות התבטאו גם בצבעים שאני לובשת או מציירת וכאלו. העיצוב הזה קצת נשי ותינוקי לי מדי, אבל זה נחמד כי זה נותן הרגשה שאני יכולה להיות תינוקת כאן, ילדה קטנה וגחמנית שאלרגית לזיעה של עצמה.