אהבה תחת שביל החלב+עדכונים וחלומות אחרונים

 אז לאט לאט אני נוחתת. מתחילה את חיי מחדש. זו הגמילה הראשונה שאני מצליחה לעמוד בה- לא מעשנת וויד כבר מעל שבועיים ולא משתמשת בסוכר. [עדיין ארוחת הבוקר שלי מתוקה, כי יש גבול לכל תעלול, אבל בשאר היום אני לא נוגעת בסוכר ובדברים מתוקים]. גם בקושי נוגעת בקלונקס ושאר החברים. עדיין עם אלטרולט, אבל בהפחתת מינון.

מנסה לבנות לעצמי מערכת שעות בריאה. בינתיים לא יודעת באיזו צורה אעסוק בפעילות גופנית אחרי שהבריכה שכל כך חלמתי עליה התגלתה ככישלון גמור [כיף לשחות, לא כיף איך שזה משפיע על השיער שלי. וואו נראה לי שזה הכי נשי שלי עד היום, וזו דווקא הרגשה נחמדה].

בינתיים אני חושבת שלרקוד בתחתונים בחדר זה הפתרון שלי. היום רקדתי 40 דקות וגם עשיתי כפיפות בטן וזו הייתה הרגשה נפלאה. זה נחמד כי אני יכולה לראות את עצמי במראה. כשאני רואה איך השרירים זזים זה עוזר לי להתחבר אל הגוף שלי ולאהוב אותו. אולי כשאהיה עוד יותר אמיצה אעז גם לרקוד מחוץ לחדר [לא, לא בתחתונים].

איזו הרגשה משונה, להתרסק ולקום. לפעמים אני חושבת לעצמי שבשביל לקום אני צריכה להתרסק.

נרשמתי לקורס פרמקלצ'ר למרות שפחדתי שזה יהיה לי יותר מדי להכיל כרגע, אבל אחרי שנרשמתי התמלאתי התרגשות ושמחה אז נראה לי שזה צעד נכון. אני מפחדת תמיד להגיע למקומות חדשים, מפחדת מהאוטובוסים ושאלך לאיבוד, מפחדת לפגוש אנשים שאני לא מכירה. אני מפחדת שלא אבין דברים מסויימים בקורס, מפחדת שאני טיפשה. וכל אלו דווקא סיבות למה כן ללכת, ולא למה לא ללכת. חשוב לי לצאת מהבית יותר, בעיקר למקומות חדשים. חשוב לי להתמודד עם הפחד כי תמיד כשאני יוצאת בסופו של דבר אני שמחה שיצאתי, למשל כמו עם מכתש רמון, שאמא ואבא אמרו לי שיש שם זאבים וערבים ושלא שקט עכשיו ולא כדאי, ואז החלטתי לא להקשיב להם ונסעתי. ["не ходите дети в африку гулять" בגרסה העברית...]

באותו הלילה חלמתי שההורים שלי מכריחים אותי להתחתן עם דוד שלי ורק ביום החתונה אני אוזרת אומץ וצורחת עליהם לבטל הכל.

 

השבוע היה לי חלומעלית אחרי הרבה שנים בלי, אני לא זוכרת מה קרה, רק שהוא היה שונה מהקודמים, אבל עדיין מפחיד. המעלית לא עלתה למעלה מדי ולא ירדה למטה מדי, היא פשוט עצרה בין קומות, כאילו התלבטה, ולא הייתה לה דלת. כל חוטי החשמל היו צבעוניים וחשופים.

 

היה לי גם את החלום ההוא שאני בפסטיבל עם איתי וגולן ואופק ועוד כמה אנשים, שאין לי כוח לפרט מה קרה בו כי במילא אני זוכרת את זה טוב ולא צריכה שתהיה לי כאן תזכורת. הדבר היחידי שחשוב לי לציין כאן זה את התמונה בה החלום נגמר, כי אני רוצה לצייר אותה ולא רוצה שזה יפרח מזכרוני:

החלום נגמר כשאני צועדת ביער עטופה בכמה מטרים של בד אדום-שקוף [כמו בגד יווני] וביד שלי יש מקל כמו של משה רבינו... [ומאחורי אופק והצוות שלה תולים את הבדים הסגולים והאדומים בין העצים ומחברים פרחים.... אבל אני כבר רחוקה...]

 

אתמול בלילה חלמתי שאני קוראת בספר של פטי סמית' ופתאום יש שם חלק של קומיקס שמתאר את הפגישה הראשונה של פטי ורוברט, וכשהתחלתי לקרוא את הקומיקס אז כאילו נכנסתי לתוך הסיטואציה, ומשום מה פטי יצאה מתוך ביוב והיה לה שיער בצבע תכלת וחולצה לבנה עם פרחים באדום וורוד. כולה הייתה רטובה ממי ביוב והיא אמרה שהיא זקוקה לשני צעיפים. והיא הלכה והלכה אל תוך יער ששם הייתה בקתה ובתוכה שני גברים, אחד מהם בתפקיד מנבא עתיד. הם ישבו שם ודיברו, לא זוכרת על מה.

 

טוב, קשה לי לכתוב אבל היה לי חשוב קצת להניח כאן את הדברים, לכן זה כזה אסוציאטיבי ולא מסודר. לא נורא, קניתי לוח שנה היום וביצעתי כל מה שתכננתי לעשות, אז נכון לכרגע הכל מתקתק, גם אם בסדר משונה או לא ברור. הגשם הגיע והביא איתו בדיוק את מה שהייתי זקוקה. קצת אפור וקר כדי לאזן את האש שבפנים.

 

להתראות לבינתיים, והנה תמונות מהמכתש

 

 

 

 

 

 

 

 

 

והנה שני שירים מאלבום אהוב עלי במיוחד, שדווקא לא שמעתי הרבה זמן אבל בעת כתיבת הפוסט נזכרתי...