[עוד?] יום

 היום היה לי יום משונה ועוצמתי. רוב הימים שלי מאז שסיימתי את התואר והתפטרתי מהעבודה הם כאלו. בעצם לא רובם, כל ספטמבר הייתי כבויה לגמרי ולא ממש יצאתי מהמיטה, אבל אוגוסט ואוקטובר היו משוגעים לגמרי. זו השבירת ריתמוס הזו. בטיול בחו"ל מן הסתם כל יום הוא משונה ועוצמתי, אבל אני רוצה להתמקד דווקא בימים האלו אחרי שחזרתי, ואחרי שכבר הצלחתי לצאת מהמיטה, או יותר נכון לא הייתי מסוגלת להשאר בה יותר.

התחיל החופש הגדול שלי והנה אני עושה את כל הדברים שרציתי לעשות, שהם רבים ושונים אבל אפשר לתת לכולם כותרת אחת: החלמה.

היום שלי התחיל אצל המכשפה הזו שהלכתי לפגוש. היא מטפלת עם יכולות תקשור, ככה שמעתי, והסתקרנתי אז הלכתי. לא רק בגלל הסקרנות הלכתי, אלא גם כי הרגשתי שאני צריכה עזרה. איכשהו קמתי היום עם מצברוח מרומם ולא ידעתי למה אני הולכת אליה, כי כשאני במצברוח מרומם אני מרגישה שאני יכולה לבד. היא שאלה למה באתי ואמרתי לה שאני לא יודעת, שכשהתקשרתי אליה הרגשתי שאני צריכה עזרה אבל עכשיו אני לא מרגישה את זה, אבל אני גם יודעת שמחר אני כנראה שוב ארגיש שאני צריכה עזרה.

 

מתוך שעה וחצי שישבתי שם אני דיברתי כ-20 דקות והיא את כל השאר. זה היה שינוי מרענן עבורי, כי מאסתי בפסיכולוגים שאני יושבת מולם שעה ומדברת והם מהנהנים עם הראש ושותקים, ואני לא יודעת אם הם בכלל מקשיבים או מה הם חושבים על מה שאני אומרת. הרגשתי שאין טעם במפגשים מהסוג הזה.

 

אני רוצה לכתוב כאן כמה דברים שהיא אמרה לי כדי לא לשכוח-

יש לך יכולת מדהימה לעשות הפרדה בין עולם הרוח לעולם החומר, כלומר אם יש לך משימה בעולם החומר לעשות את תעשי אותה יופי.

כשאת מציירת זה כמו תקשור, זה חיבור ל'אני' הכי גבוה שלך.

המשימות שלך הן: להרוויח קצת כסף בצורה כלשהי כדי לא להתנתק לגמרי מהעולם הזה, לתרגל לבקש דברים מאנשים [אפילו דברים הכי קטנים כמו לשאול מה השעה או שיעבירו לי את המלח], לבקש חיבוקים, לצאת לטבע, לעבוד בחימר\בוץ, ולצייר [עדיף עם הידיים ולא עם מכחולים].

מתוך המשפחה הקרובה שלך, אף אחד לא מגיע לעומקים ולדיוקים כמו שאת מגיעה. יכולת להיות חוקרת בנאס"א או מנתחת מוח אם רק היית מרשה לעצמך.

אני לא אומרת את זה לכל אחד בכלל, אבל צפוי לך עתיד מעבר לים, ואת תקבלי את מחיאות הכפיים שאת רוצה לקבל, את תקבלי אותן בגדול כמו שאת רוצה.

את מאוד אינדיבידואליסטית, מאוד ייחודית. באת לעולם הזה כדי להביא משהו שהוא מאוד שלך, למשל כמו לכתוב ספר או להציג איזו תערוכה או איזה שילוב כלשהו של כל האמנויות שלך, לא ברור מה בדיוק, אבל משהו משלך.

את מאוד אוהבת מילים, אבל מילים לא אומרות לך כלום. את חווה את העולם דרך החושים, הם מאוד מחודדים אצלך.

הכל פרוץ אצלך, כמו בנאדם בלי עור [שאפו עליה שאמרה את זה! זה מה שאני תמיד אומרת על עצמי], הכל נוגע בבשר החשוף.

את רואה הכל, כאב ורגשות של אנשים, וזה תואם לתדר שלך ככה שאת מכניסה הכל פנימה, מן הסתם גם דברים שאת לא יכולה לשנות, והדברים מהסוג הזה מאוד מכאיבים לך. בגלל זה תמיד אין לך אנרגיה ואת "על חצי בטריה", וחשוב מאוד שתיטעני ע"י יציאה לטבע ועבודה עם הידיים.

את אוהבת מים, נכון? תהיי יותר במים.

את לא מגיעה כרגע לשום מחוייבות רגשית. קשה לך להתחבר לאהבה שלך כלפי אנשים [לעומת האהבה כלפי חיות] כי.... [פספסתי את ה'למה', איך יכולתי]

את מומחית בלהלקות את עצמך.

את טובה מאוד במניפולציות, לא בצורה שלילית, אלא יודעת איך להשפיע על רגשות של אנשים.

המלכים שלך הם מלכים אומללים [למשל דוד אבידן, שהזכרתי אותו אחרי שהיא אמרה לי שיש מולי קיר שחור, חהחה] ואחרי השינוי שתעשי זה יהיה יותר בכיוון של יונה וולך [היא הזכירה אותה לבד! לא אמרתי שום דבר על זה שאני אוהבת אותה].. וולך אהבה את החיים.

יש לך תחושת זרות וחוסר שייכות לעולם הזה. את כל הזמן תוהה למה לך בכלל להמשיך.

את אוהבת לחקור לעומק. כשאת מגיעה לכאב את רוצה רק לחקור עוד יותר, כי את מזהה שם פוטנציאל. כשיש לך גילוי את שמחה, אבל זה לא שמחה של צהלה או רינה, אלא פשוט שמחה על הגילוי.

אני לא יודעת מתי צחקת בפעם האחרונה ככה טוב, מהבטן.

את מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד אינטליגנטית. ["עד כדי כך?" עניתי..]

את ממצה דברים נורא מהר.

עזבת את הגן כי זה לא מעניין אותך יותר, ולא כי אין לך כוח. שמשהו לא מעניין אותך קשה לך מאוד להשאר שם.

במסגרות השונות, לדוגמא בבתי ספר, כביכול נכנסת לתלם, עשית מה שצריך לעשות, אבל אף פעם לא באמת נכנסת לתלם. תמיד המחשבה שלך וראייתך את העולם הייתה שונה.

 

בכל אופן, היא אמרה עוד הרבה דברים וזה מה שאני זוכרת כרגע. היה לי חשוב לכתוב את זה כי מחר בטח לא אזכור חצי מזה. היה לי מעניין במיוחד כמה שהיא תפסה ממני, וגם איך זה גרם לי להרגיש. כשמחמיאים לי בדרך כלל זה יכול ללכת לשני מקומות- האחד הוא מן צניעות או חוסר ביטחון כזה... יעני "מה פתאום, אני לא באמת כזו מוצלחת" והתגובה השניה היא מן תגובה מוזרה, בעלת גוון מאני שכזה, כאילו המחמאות "עולות לי לראש" ואני מתחילה להרגיש שאני הו-הא, שאני יותר טובה ממי שמולי. אני לא אוהבת שזה הולך לשם. משום מה זה גורם לי לזלזל באדם שמולי, כשאני מרגישה שאני נתפסת בעיניו כגאון. זה מוזר ואני מרגישה שזה לא אופייני לי, אבל הנה זה עולה לפעמים [זה קרה לי גם מול המטפל הקודם, שגם הוא אמר שבעיניו אני גאון]. היא נתנה לי כל כך הרבה מחמאות שאמרתי לעצמי באיזשהו מקום "וואלה אם אני כל כך טובה אז למה אני כאן בכלל, מי יכול עלי בכלל", ואני יודעת שזה מפגר, כי גם אם אני באמת ממש טובה [וכן, אני טובה, ולפעמים אני אפילו יודעת את זה. היא גם אמרה שאני יודעת את זה ומודעת לכשרונותיי] אז לרוב אני לא רואה את זה והנה כבר סיבה טובה להגיע לשיחה הזו. בתחילת השיחה אמרתי לה "אולי את תראי משהו שאני לא ראיתי", אז הנה היא ראתה משהו שקצת התערפל לי, היא ראתה שאני טובה.

 

 היא זיהתה משהו שנדיר שאני מודה בו בפני עצמי- הכמיהה להכרה, אבל לא הכרה בקטן- של המשפחה והחברים הקרובים, אלא הכרה גדולה יותר. זה מוזר להודות בזה. זה כמו הילדים ששואלים אותם מה אתם רוצים להיות כשתהיו גדולים והם עונים "מפורסמים". אז אין לי חלום להופיע בטלוויזיה וכאלו, אבל כן, לצאת לעולם עם משהו משלי, לראות שאנשים אוהבים את זה, מתחברים לזה, מעריכים. כן, יש לי כמיהה כזאת, ואני יכולה להגיד שהיא טיפשית ולבקר את עצמי. אני יכולה להגיד שהיא מקסימה ואני גם יכולה לא להגיד כלום. מה שמעניין זה לשים לב לעובדה שזה שם. בסך הכל יצאתי משם באמת קצת במצב שהמחמאות עלו לי לראש והייתי מרוממת בצורה יוצאת דופן. חזרתי הביתה וחפפתי את הראש ולבשתי את בגדי המאניה שלי [חחח, אף פעם לא קראתי להם ככה, אבל עכשיו קלטתי שיש לי תלבושת מאניה, זה אותו שרוואל שהזכרתי בפוסט שכתבתי במרץ [הכותרת שלו הייתה 'מאניה'] ואגב, כתבתי את הפוסט הזה אחרי שקיבלתי הרבה מחמאות מהחברה בסדנת הכתיבה של גבי ניצן]. לא יודעת, זה תרגול מעניין אצלי כבר הרבה זמן- איך לקבל מחמאות. איך פשוט לומר "תודה" בשקט ובענווה. להכיר בכך שיש מולי אדם שרואה בי משהו טוב, משהו שאולי אני רואה ואולי אני לא וזה לא משנה, מה שמשנה זה שרואים בי משהו טוב וזה נחמד ונעים. אחותי אמרה לי היום לא לקרוא לזה מאניה- "אולי פשוט ככה מרגישים כש..מרגישים טוב".. אולי אני פשוט לא יודעת לפרש את זה אז זה הולך למקומות חולים כמו "אני יותר טובה מכולם ויאללה להתפרע".

 

אז איפה הייתי? לבשתי את בגדי המאניה שלי ונסעתי לNA בגן דבורה. הייתה פגישה מרגשת מאוד וגם פגשתי שם חבר יקר מהעבר שהיה במצב מאוד רע ושמחתי לראות אותו חתיך ומדושן, נקי, עם לחיים ורודות, חולצה מכופתרת. מחבק ואוהב. זה היה שווה את הכל. הרבה יותר התחברתי בגן דבורה מאשר בבית דגן. יצאתי מהפגישה במצב רוח עוד יותר מרומם [כן! עוד יותר, הייתכן?] וכשחזרתי הביתה נפגשתי עם זה שליבי כמה אליו אחרי שבוע שלא התראינו. רציתי לבלוע אותו, לחבק אותו בלי הפסקה, אבל איכשהו הרגשתי שהוא לא שם, הוא בעניינים אחרים. זה בסדר. בהמשך הערב נסענו לבקר חבר [אני נהגתי!!!] ולא חשבתי שיהיה שם וויד אבל היה.

 

הם הדליקו ג'וינט. נשברתי מבפנים. כל היעני מאניה הזאתי התנפצה לרסיסים, הדמעות עמדו בעיניים. הרגשתי שאף אחד מהם פשוט לא מבין את הכאב שלי באותו הרגע, לא מבין בשיט מה אני עוברת. מה זה עושה לי. הייתי חזקה ולא בכיתי, לא הרגיש לי מתאים להתפרק שמה, כלומר לא הרגשתי שיש לי את התנאים המחבקים והמתאימים לפירוק שהלך בתוכי. אז הייתי "גבר".. שיחקתי אותה קול... חייכתי ואמרתי "שברתם אותי" אבל בפנים באמת התרסק לי...

 

ובכל זאת, הייתי מספיק קפואה ומפוחדת כדי שלא תהיה לי את היכולת לבקש שכטה [או שמא זה הכח העליון, אליו הייתי נתונה, רק להיום?] חוץ מזה ידעתי שכך או כך אני ארגיש חרא אז מה אכפת לי. בסופו של עניין אני שמחה שלא עישנתי כי עכשיו אני מרגישה פחות חרא ממה שהייתי מרגישה אם כן הייתי מעשנת. השכטות האלו לא היו משמחות אותי. יש מצב שהיה להן טעם יותר טוב משל סיגריה... אבל חוץ מזה... זה פשוט היה סתם, ולא שווה את הקטע הזה של שוב להתחיל מאפס. [אפס לא רק בעניין של הספירת ימים, זה עניין די משני, אפס בעניין של ההרגשה שזה נותן לי, כמה כח רצון יש לי וכמה ההתמכרות שולטת בי וכאלו].

 

מלא קולות של "זה לא חייב להיות קיצוני כל כך" ו"מה כבר יקרה אם אני אקח את השכטה?" ו"מה אני לא אעשן יותר לעולם?" ואז אני מרחיקה לכת וכבר חושבת על זה שההתמכרות נשארת בגוף האסטרלי ואני אתקע איתה לאחרי המוות וחס וחלילה אם אני אתגלגל לכאן שנית [או שלישית, כי זה לא גילגול ראשון שלי בתור מעשנת קנאביס] בתור מכורה... ואז.. חבר יקר מזכיר לי לחזור לאדמה, להווה- רק להיום. תראי לאיפה רצת.... עד לגילגול הבא הגעת.... הרבה יותר קל להסתכל על כל יום כגילגולון בפני עצמו...

 

אני גאה בעצמי... אולי הקולות של "הם לא מעריכים" זה גם קולות המחלה... אני יודעת שגם אם לא עד הסוף מבינים אותי עד הסוף אז גאים בי. אהוביי סבלו לא מעט בגלל מחלתי- הניתוק הכבד מעצמי... השקרים העמוקים כל כך, חוסר ההבחנה מה אני רוצה ולא רוצה, מה מוסרי בעיני ומה לא, איבוד היכולת להרגיש בצורה נקייה או לחשוב בצורה נקייה, לדייק את מילותיי, להקשיב, להכיל... וכמובן שאני לא מפילה את כל הניתוק הזה מעצמי רק על ההתמכרות, זה חלק מתמונה רחבה יותר, אבל זה חלק, ויש לו השפעה נכבדת...

 

אז... זה בסדר... כמה שאהוביי יבינו, זה בסדר. כמה שהם יוכלו לתמוך, זה בסדר. אני צריכה לזכור שיש לי אותי ויש לי כוח עליון ויש לי NA... ובאמת הכח הכי חזק זה מכורים נקיים שעוזרים אחד לשני...  וחוץ מזה, יש המון אנשים שאוהבים אותי, גם אם הם לא מבינים או לא יודעים בכלל מה אני עוברת, וזה גם מחזק. אני אשתפר, והלוואי שאוכל להיות טובה יותר במערכת יחסים מול עצמי ובעקבות כך מול משפחתי וחבריי... ולא אגרום להם לסבל מתוך הדאגה אלי או מתוך הנסיון לנהל איתי איזה מערכת יחסים כשאני מתה מבפנים...

 

אמן. מתחילה את היום הרביעי שלי לניקיון, רק להיום

לילה-בוקר טוב