רק להיום

 הכל משתנה במהירות עצומה. רגע אחד מישהו שואל אותי מה שלומי ואני עונה לו דבר אחד, וממש חצי דקה אחרי כן מישהו אחר שואל אותי מה שלומי ואני כבר מרגישה משהו אחר לגמרי. בדברים האלו זה אף פעם לא טוב להיות על אוטומט. לעשות קונטרול סי קונטרול וי, להגיד "בסדר". משתדלת להיות מדוייקת, כנה, עם עצמי ובעקבות כך עם העולם. לא תמיד מצליחה לשמוע קולי. להבין מה אני רוצה או מרגישה. לפעמים זה שקט וריק, יש רעש בראש אבל הוא די סטטי, לא משהו עמוק, די קרוב לפני השטח אבל אי אפשר לשמוע בדיוק את המילים, לשים את האצבע. זה מזכיר לי את ההזיות-שמיעה שהיו לי, של כלמני קקפוניות כאלו, כמו פרסומות רבות שמושמעות בו זמנית, אם כי עכשיו זה שקט יותר.

 

זה מזכיר לי הזית-שמיעה מעניינת שהייתה לי לא מזמן, או שאולי זו לא הייתה הזיה. שכבתי במיטה ויכולתי לשמוע את השמיים, את כל היקום. יכולתי לשמוע דברים מתרחשים, רוחשים. דברים זזים. כל אלו יצרו מנגינה מעניינת והרמונית שלא שמעתי כמותה לפני כן.

 

באותו הלילה חלמתי על סבא, הוא ישב על כסא מלכותי וגדול, על במה. מסביב לכסא ולבמה לא היה שום דבר, רק לבן. אנשים ניגשו אליו לפי תור. התור שלי היה אחרי דוד-סימון. הוא ירד מהבמה ואני עליתי והתיישבתי מול סבא. [לא יודעת על מה ישבתי, היה שם רק כסא אחד].. הסתכלתי לו בעיניים ובהתחלה המבט שלו נראה לי לא רגיל. התלבטתי אם העיניים שלו עשויות זכוכית. הוא החזיק לי את היד חזק והיד שלו הייתה חמה וטובה. התמקדתי בעיניו וצללתי פנימה. עכשיו ידעתי שזה לא זכוכית. שזה חי. סבא חי. הייתה איתו הרבה תקשורת באותו הלילה ורובה לא הייתה במילים. לצערי לאחר שהתעוררתי לא יכולתי כבר לומר על מה בדיוק "דיברנו". נותרו רק התחושות. בסך הכל סבא נראה בסדר, ושהוא נמצא במקום טוב. המבט שלו נראה לי בהתחלה מעט מעורער או מודאג, אבל אחרי שהתמקדתי בעיניים כמה זמן משהו נרגע שם.

 

 

---

 

היום שיפצתי את חוות התולעים שלי, עשיתי להן בית שעטוף במפת פריז, ושמתי צמחי פלסטיק לקישוט. זה מצחיק נורא, שהתולעים האלו מאוד אוהבות קפה ועיתון. זה כזה של מבוגרים. נתתי להן גם תפוח אדום וזה אמור להספיק להן לפחות לכמה ימים. השמעתי להן אדית' פיאף והן נראו שמחות מאוד בסוף היום. אני מקווה שיהיה להן נעים כאן. עדיין לא החלטתי מה הדבר המוסרי לעשות איתן. כלומר, הן מיובאות מאירופה, ובסך הכל זה ניצול שלהן, כל הקטע של ורמיקומפוסט. מצד שני, הן כבר כאן, ואני מביאה להן תנאים די סבבה. אולי אצל קיקי [זה שקיבלתי אותן ממנו] היה להן יותר נחמד אבל אולי גם לא. אולי הדבר המוסרי ביותר יהיה להרוג אותן, אבל איני מסוגלת, ובכלל, אינני יודעת, כך שלעת עתה אעניק להן את התנאים הכי טובים שאני יכולה להעניק. אני מניחה שהן לא יכעסו שאני נותנת את הקקה והפיפי שלהן לצמחים.

 

היום גם נסעתי בפעם הראשונה לפגישת NA. הרגשתי לא קשורה ומפוחדת. אנסה ביום חמישי קבוצה נוספת ואני מקווה ששם ארגיש טוב יותר, כי לבד זה קשה להגמל. כשחזרתי הביתה נפטרתי מהמכשיר. הייתה תחושת שחרור אבל עכשיו כשאני כותבת על זה, לרגע התחשק לי לרוץ ולהביא אותו בחזרה הביתה. אוף. הסיבה העיקרית שאני רוצה להגמל היא כי אני מרגישה שזה מרחיק אותי מעצמי מאוד, זה מפרק אותי ועושה ממני זומבי. אני לא יודעת מה אני חושבת או מרגישה. הכל מסתובב סביב זה, סביב השכטה. כמה שיקרתי לאהובים שלי, כמה שיקרתי לעצמי... כמה גנבתי. כמה התרכזתי בזה יותר מבכל דבר אחר... שכחתי איך אוכלים, מחרבנים, ישנים [טוב את זה מעולם לא ממש ידעתי], מזדיינים, נוסעים באוטובוס... איך עוברים יום בלי... שכחתי.... ועם כל זה... הכתיבה על כך רק גורמת לי לרצות לעשן... ולמה? במילא זה כבר נדיר שהייתי חוטפת סטלה טובה [אם בכלל...] אני יודעת למה- כדי לכבות, לכבות את השכל, לכבות את הקול הפנימי, לא לשמוע אותו, לא לשמוע את הפחדים, ההתלבטויות... אין זמן להתלבטויות! צריך לישון! צריך לקום! צריך להזדיין! [גאד דמאט מתי אני אבין שאין כזה דבר "צריך" כשמדובר בסקס] צריך לפגוש אורחים! צריך להיות נחמדים! צריך לחרבן וכו וכו ובשביל כל אלו- צריך לעשן...

 

וואלה אני מקנאה במי שיכול לצרוך וויד בסבבה. זה ממש כיף פעם ב לשבת עם חברים ולעשן ולצחוק וכאלו... אני לא יודעת אם אי פעם אוכל להיות מהאנשים האלו. מה שבטוח, לעת עתה אסור לי להחזיק וויד בבית. זה לא עושה לי טוב. תוך רגע אני חוזרת להרגלים הישנים.

אמא הביאה לי היום שק של כדורי שינה. מצד אחד בכיתי לה שאין לי קלונקס ומצד שני היא לא יודעת כמה זה טוב, שלא היה לי קלונקס. שנאלצתי להתמודד, נאלצתי לישון ללא כדורים. אני לא יודעת מה אני אעשה עם השק הזה עכשיו. אני לא רוצה לשמור אותו בחדר. אני רוצה להוציא מהחדר כל דבר שמלבה את האש של ההתמכרות.

 

הלוואי שאני אתמכר לחיבור הזה עם עצמי. אתמכר לצלילות הדעת. לעצמאות וחוסר התלות בכדורים או אמצעים אחרים בשביל לעשות דברים שהם בסיסיים ומובנים מאליהם לרוב האנשים.

[היום אני נקייה יום אחד. לפני כן היה לי שבוע ניקיון, ולפניו 20 ימים. שיט, זה במגמת ירידה. מה זה אומר? כלום. כלום. רק להיום. יום לבן ונקי].