עוד 10 דקות מתחיל חודש יוני. כל הזמן אני כותבת בלילה, במעברים בין ימים ותאריכים

כן הכדור שלג הזה כבר ענקי ומהיר שהימים מתחלפים לי, אין לי לילות

לא מצליחה לישון מרוב התרגשות, ולחץ. שניהם. בימים האחרונים למדתי לעשות את ההפרדה...

לדייק לדייק לדייק.

חשבתי על זה שאני לוקחת קלונקס לפעמים לא כי אני חרדה, אלא פשוט כי יש בתוכי מלא מלא רגשות...

לפעמים הם חיוביים אבל הם בכל זאת מלא ואני לא יודעת איך להכיל אותם אז אני מכבה אותם...

וזה חבל... נראה לי [בלי קשר לנזק הפיזי...] חבל לפספס את ההתרגשות המדהימה הזו...

זו תחושה שכבר מוכרת לי מהקיץ שעבר וכאלו שקדמו לו... תחושה של לפני "החופש הגדול" כזה...

וגם ההתרגשות הזו שיש לי תמיד לפני טיול...

רק שעכשיו זה קצת שונה כי עכשיו זה כנראה החופש הכי גדול מכל החופשים הגדולים שאי פעם חוויתי.

 

אני זוכרת את הפעם הראשונה שהרגשתי מאושרת מאוד, מאושרת באמת. זה היה בחופש הגדול, אם אני לא טועה זה היה בין כיתה ד' לכיתה ה'.

היה לי הרגל לקום כל בוקר מוקדם, לאכול ולראות טלויזיה ולשחק קצת, ואז בסביבות 10 בבוקר, כל יום, הייתי נכנסת למיטה עם שקית קטנה של במבה וקוראת ספר. אהבתי את זה מאוד.

זאת הפעם הראשונה שהרגשתי מאושרת מאוד. אני זוכרת את עצמי שוכבת במיטה עם הספר ועם הבמבה [קצת מביך להודות שיש שם שקית קטנה של במבה, ברגע הראשון שהרגשתי אושר.. ומצד שני.. יש בזה משהו מאוד פשוט ויפה, בשקית הקטנה הזו של הבמבה]...

הסתכלתי סביבי פתאום, הפסקתי לקרוא. הרגשתי אושר גדול מציף את הלב שלי. ביקשתי בתוך תוכי שתמיד זה יהיה ככה.

הסתכלתי על הקירות והארונות ועל הבובות שלי והכל נראה לי נעים, הכל היה עוטף. זה היה רגע מושלם שרציתי לשמר.

 

פתאום עכשיו לפני החופש הכי גדול שלי אני נזכרת ברגע בזה. אני יודעת שהוא כבר לא ישוב באותה צורה. הוא ישוב בצורה אחרת.

אני אחרת, לא אסתי של כיתה ד'. לא אותה אסתי אבל קצת דומה. אז, כשסיימתי כיתה ג', הייתה לי את התעוזה ואת החוכמה להבין שהמקום הזה לא טוב לי. ביקשתי לעבור לבית ספר חילוני למרות שחשבתי שאמא ואבא יכעסו. הייתה לי תעוזה לעשות שינוי, לבקש משהו אחר. 

הייתה לי את ההבנה איפה יהיה לי טוב יותר באותו הרגע...

ואמנם הרבה דברים קרו מאז אבל אני עדיין מרגישה קצת האסתי הזאת, שיש לה אומץ לעשות שינוי. שיודעת בתוך תוכה מה טוב לה.

 

אני משלשלת כבר יומיים מרוב התרגשות. מהרגע שהבנתי שזה לא רק לחץ, אלא בעיקר התרגשות, משהו בי נרגע.

יש לי גם סיבה טובה להתרגש. הנה כבר יוני ו16 דקות! עוד 26 ימים אסיים את התואר!

 

ועכשיו יוני ושעה ו17 דקות, ואני עדיין מול המחשב. נזכרת במדיטציית הספגטי שהמצאתי ומגרדת בפות.

 

מאוחר. שבוע עמוס מחכה לי. איך הולכים לישון? הכל סודה בפנים, הדם שלי שוב מוגז

 

---

 

עכשיו כבר ה2 ליוני..... על קוצים.....

פוחדת אבל ממש שמחה

חלום שמתגשם

להיות אדם חופשי