פיסות

 20.4.15-

"אני לא אפריע לך" טייק 2.

 

26.4.15-

עומדת במקלחת ומסתכלת על הגיד הזה שתמיד כואב לי (איפה שהכי כואב לברביות כששוברים להן את הרגליים). משהו נראה לי מתוח בצורה לא נכונה. הלחץ לא במקום המתאים. המבנה אינו יציב. אני מזדקפת וחושבת על לקיחת אחריות. על דר ואייל ורון וכל מני. כשהגב שלי זקוף לפתע מרגישה שהעומס על אברי- הרצון שלי ירד ביותר ממחצית. בקצה, בעקבים, זה הכי מורגש. הגב זקוף ופתאום הגיד לא נראה כל כך חולה ומשונה. פתאום אברי- הרצון שלי כבר לא שוקלים טון, לא מושכים אותי לקצה השני של כדור הארץ, לא קודחים שני חורים אינסופיים באדמה.

 

29.4.15-

המתת חסד

עשו עמי חסד. תמיתו אותי. אין לי סבלנות, כלומר, אין לי יכולת לסבול. "סבלנות" זה יכולת לסבול נכון?

 

30.4.15-

גרפודיפרסיה

2.5.15-

התפתחות מואצת. לא עומדת בקצב השינויים.

 

8.5.15-

יש משהו שקט שם. משהו בודק. לומד. חי. סקרן. יש שם כמיהה לאהבה ומגע וגם יכולת להכיל ולתת ממנה. יש בדיקת גבולות, אמונות. ניסוי וטעייה. למידה וחקירה של עצמי. כניעה. משהו נרגע. משהו מת? משהו חדש נולד?

 

14.5.15-

חלמתי שאני עם אבא ופונצ'ה בהודו. כל החלום היא ברחה לי שוב ושוב ואני רדפתי אחריה, רואה את הקצה של הרצועה שלה בין כל האנשים והריחות והצבעים. מנסה לדרוך עליו, לתפוס. בסוף החלום ראיתי את פונצ'ה במקדש גבוה משחקת עם נשים הודיות. הן היו לבושות בבגדים צבעוניים מסורתיים וחייכו ושיחקו איתה ברוך. אחר כך פונצ'ה קפצה ממרפסת המקדש אל תוך בריכת מים ותפסה דג. היא הייתה רטובה ושמחה ולא נפגעה כלל מהקפיצה. חיבקתי אותה וביקשתי מאבא שיצלם אותה עם הדג בפה ואז התעוררתי.

 

15.5.15-

להקשיח את עורי. למדתי לנתב את הכאב אל המחברת, לא אל אנשים. לא אל אהוביי, אוהביי. המשחק הזה, מסתבר שאני לא היחידה בסביבה שמשחקת בו. גם אמא ואבא ואחותי, וגם אחי בצורה כזו או אחרת. לא רוצים להכביד על אחרים אז לובשים פרצוף שמח. אחד אחד, אי אפשר ליפול כולם ביחד. אתמול אפילו לבשתי ג'ינס צמוד וגופייה לבנה צמודה ונעלי נייק כדי להכנס לדמות הזאת של האדם החיוני, הבריא, הסקסי, הספורטיבי... [אוטיסטית או לא אוטיסטית?]

כנראה שכל אחד בסופו של יום רק לעצמו בעולם הזה....

פוחדת להמשיך עם הכדורים. פוחדת להפסיק עם הכדורים. פוחדת שהשתגעתי, או פשוט השתניתי לבלי- הכר? [יש ביטוי כזה "לבלי-הכר?"] ועדיין אני משתמשת בסוגריים האלו אז כנראה אני בכל זאת אני. פשוט... לקחת אחריות על המפלצת הזו...

 

18.5.14-

נזכרתי בד"ר אפטר שהיה שואל אם אני רואה במראה מפלצת. אז לא אני לא רואה במראה מפלצת. לפעמים אני רואה שם אותי. לפעמים את אימי או אחותי. לפעמים איש אינדיאני זקן. לפעמים פשוט גוף עם ספירלה במקום פנים. לפעמים אני רואה שם גוף סקסי להחריד ולפעמים אני רואה פרצוף מוגבל בוהה בי, עם פה פתוח ומבט מעורער.

זה מעניין שאחרי הסדנת כתיבה המילים נשפכו ממני, ואז גם התחלתי לכתוב במחברת כל יום וזה ממש רוקן אותי. עכשיו אני ריקה. יש לי מלא מילים בראש אבל הן יותר מהירות מהקצב של היד שלי כשהיא כותבת. מחשבות אני מתכוונת, הרי אני חושבת במילים, נכון? במילים. זה מילים מתנגנות בראש. אז זה כלמני זכרונות לא יודעת, זה מהיר. גם תמונות. למשל כשאמא בכתה בבית הישן כשהיא הדליקה נרות שבת, או כשדחפו לי אבן לטוסיק בחצר של גן-גינה, בתוך המחסן הזה. תמונות. לא יודעת. לא יודעת מה קרה לפני כן או מה קרה אחר כך. תמונות ועוד תמונות מהעבר צפות וממשיכות הלאה במהירות ומפנות מקום לעוד תמונות.

אני מרגישה פתאום שלא נח לי לכתוב בבלוג, עכשיו כשהתרגלתי למחברת. גם פתאום זה התבהר לי כמה אני מתעסקת יותר מדי ב'אחרים'- מה אחרים יחשבו... איך יגיבו...  בעצם לא יודעת אם זה יותר מדי, אבל זה משהו ששווה להתבונן עליו. למשל, למה אני מפרסמת יצירה גם בפייסבוק וגם בבלוג? יצירה שאני בכלל לא חושבת שהיא כזו טובה או משו, סתם יצירה. בשביל מה? ומחכה לתגובות. למה? במחברת זה הרבה יותר קל כי אני יכולה להיות טיפשה, כמו שאני, ולדעת שאף אחד לא יקרא, רק אני...

 

 

 

[ובכל זאת הפוסט הזה הופיע כאן בבלוג. אולי זה ההרגל... אולי גם זה יכנס לטיוטות... יותר ויותר פוסטים נכנסים לטיוטות......]

 

יום שמח ולזכור לרקוד ולמדוט