שלוש שש שש אפס חמש

  אז ככה- כלום. כן, כלום. כלומר כ"כ הרבה שכלום. שדיסה. שהכל מעורבב כמו שמסובבים גלגל עם כל צבעי הקשת ואז הוא נראה לבן. ככה כלום. הסיבוב מהיר מהיר וכשהוא מאט בדרך כלל אני מבחינה בכחול. כבר לא בירוק. לפעמים אדום וצהוב שאני לא יכולה להכיל, הכחול נותן איזו מנוחה, איזו צלילה, ושוב הסיבוב מהיר והכל לבן.              

  20.4.15- "אני לא אפריע לך" טייק 2.   26.4.15- עומדת במקלחת ומסתכלת על הגיד הזה שתמיד כואב לי (איפה שהכי כואב לברביות כששוברים להן את הרגליים). משהו נראה לי מתוח בצורה לא נכונה. הלחץ לא במקום המתאים. המבנה אינו יציב. אני מזדקפת וחושבת על לקיחת אחריות. על דר ואייל ורון וכל מני. כשהגב שלי זקוף לפתע מרגישה שהעומס על אברי- הרצון שלי ירד ביותר ממחצית. בקצה, בעקבים, זה הכי מורגש. הגב זקוף ופתאום הגיד לא נראה כל כך חולה ומשונה. פתאום אברי- הרצון שלי כבר לא שוקלים טון, לא מושכים אותי לקצה השני של כדור הארץ, לא קודחים שני חורים אינסופיים באדמה.   29.4.15- המתת חסד עשו עמי חסד. תמיתו אותי. אין לי סבלנות, כלומר, אין לי יכולת לסבול. "סבלנות" זה יכולת לסבול נכון?   30.4.15- גרפודיפרסיה 2.5.15- התפתחות מואצת. לא עומדת בקצב השינויים.   8.5.15- יש משהו שקט שם. משהו בודק. לומד. חי. סקרן. יש שם כמיהה לאהבה ומגע וגם יכולת להכיל ולתת ממנה. יש בדיקת גבולות, אמונות. ניסוי וטעייה. למידה וחקירה של עצמי. כניעה. משהו נרגע. משהו מת? משהו חדש נולד?   14.5.15- חלמתי שאני עם אבא ופונצ'...

  בלי פוסט, נכון לכרגע