זה לא דם שזורם בתוכי עכשיו. זה מי אוקיינוס סוערים והקצף הלבן הזה מתפצפץ לי בגידים ובעורקים. משהו מתאבד לי באופן קבוע בתוך מערכת העצבים, במעלה החוליות ועד גזע המח הזה, הנטוע, שמכה שורשים וצומח באלכסון כמו מגדל פיזה. אבא אומר שלרוב האנשים זה עובר בשלב מסויים והוא לא מבין למה אצלי זה רק מתגבר. למה אני עדיין בוכה, עדיין לא מבינה, עדיין שואלת שאלות. חוטפת מחלות חום אחת אחרי השניה. מערכת חיסונית של חולה איידס או שמא קפיצת גדילה? הרוח בתוכי היא רוח סערה והרי היא בקיצון השני לגוף. הם סותרים אחד את השני ובגלל זה חטפתי קשקשים- הראש שלי מתקלף החוצה כי הרוח גוברת על הגוף. אולי פשוט עלי לחפוף לעיתים קרובות יותר- זה במידה ורוח האדם איננה, או ישנה, כך או כך, אולי. לפעמים אני רצה כדי להרגיש איפה אני מתחילה ואיפה אני נגמרת. איפה אני נגמרת ומתחילה האדמה. כמו בקבוק שמלא בנוזל כמעט עד הסוף ומשקשקים אותו והנוזל פוגע פעם בפקק ופעם בתחתית, וכולנו יודעים מה קורה אם הנוזל הוא מוגז ואם משתחרר הפקק. ועכשיו כשכמעט משתחרר לי הפקק אז החום שלי עולה ועולות השאלות והפקק הזה שהוא הראש שלי מתקלף החוצה כאילו שעוד ר...
רשומות
תמונות של הפוסי שלי
מה אנשים אוהבים? תמונות בבלוגים? דווקא בהתקף המאניה הזה שהתרסקתי ממחוץ לאטמוספירה ישר לאדמה לא היה אף לא ליטוף. אפילו ביקשתי. בסדר. קחו תמונות. ומה אכפת לי מה אנשים אוהבים? מה תופס? כי אני רוצה להיות אהובה. אהובה ומליונרית. סתם. בשבוע האחרון החמדנות שלי מציפה אותי, או אולי זה פחד מזה שלא יהיה. שאלו אותי פעם אחת אם זה "נשאר לי מהשואה". אולי, אנערף מאיפה זה נשאר לי. בכל אופן אלו קלרה וגורי המתוקים, וזה לעת עתה עד שירד לי החום ואני אוכל שוב לכתוב הרבה מילים שכנראה לאף אחד לא אכפת מהן. הכותרת שנתתי לפוסט הזה מזכירה לי ימים חשוכים, ימים שמצידי זה היה לגיטימי גם לתת את הגוף והנשמה שלי בשביל קצת קירבה. בשביל איזו תחושה מדומה של אהבה... פסדר...... גדלתי מאז... לא? לא? ידעתי.