לא פואטי, לא בוגר
לא פואטי, לא בוגר, אבל בסדר. זה בסדר... זה לא יפה במונחים של.. מה שמקובל כיפה....
אבל זה יפה בגלל שזה לא מנסה להתייפייף, להתחכם
זה סתם, זה שם, זה הוקלד וזה הורגש ואני מבינה שחצ'קון עם מלא מוגלה זה לא דבר שמרשים את רוב האנשים
או תינוק עם שפם
אבל אותי זה מרשים
משאיר רושם
אז אני אתרשם וארשום
היום בבוקר נזכרתי איך דשה כתבה לי [לפני 9 שנים] "מאז שעברת דירה נהיית שרמוטה, הא?"
ונזכרתי פתאום בתחושה הזו שעברה בי באותו רגע. תחושה כזו של...
רגע רגע... אנחנו לא בתחרות פה? תחרות מי מתבגרת הכי מהר? תחרות את מי הבנים הכי אוהבים? תחרות מי עשתה הכי הרבה סמים?
זו לא תחרות?
זה לא נותן לי נקודות זכות?
רציתי להיות כמוכן, כדי שתאהבו אותי יותר, ובסוף אני שרמוטה
ורק הרגשתי עוד יותר טיפשה. לא יכולתי אז להסביר לעצמי במילים מה אני מרגישה, או להבין בדיוק מה נכון ומה לא נכון לי
מה נעים לי
אז המשכתי בבור הזה של ההרס העצמי
במפגש עם אלי היה מיוחד לגלות שלקטנה הזאת [3] יש קצת שפם, ושהמאגניב הזה [15] הוא קצת רגיש ובכיין
ושהם בעצם לא יכולים בנפרד
שהם בעצם מחבבים אחד את השני, ודומים
והמאגניב הזה התנצל, זה כל מה שהוא יכל במסגרת ה...בושה... ענן הבושה שהקיף אותו...
לא בקול רם, בשקט, בבית, הוא והיא נהיו קצת חברים
ונפגשו במרכז קצת יותר
ועכשיו הוא זוכר- מי זו שבוחרת את הצבעים תמיד באופן כל כך הרמוני, מי זו העדינה, הרגישה, עם הקול המלאכי, שמצליחה להרגיע ולהרדים גם את היצור הכי קופצני עם הליטוף שלה... שמשרה כזו שלווה... ואהבה... ומי זו שרוקדת ובוכה ומחייכת באותו הזמן ונוצרת קשת...
מי זו שמחוברת אל הטבע והגוף... אל היצר...
והיא זוכרת מי זה שעוצר אותה כשהיא רוצה פשוט להסתובב בעיניים עצומות באמצע הכביש
מי זה שלוקח אותה לבנק, שמזמין בשבילה במסעדה, שמתקשר בשבילה למשרד כזה או אחר או בשביל להזמין מונית, מי זה שאומר "שלום" בשמה לנהג האוטובוס או לשומר.. מי זה שמחזיק לה את היד כשהיא מרגישה שהיא כבר לא יכולה יותר ותכף היא פשוט תפגע בעצמה או תעשה מעשה מסוכן וטיפשי..
הוא זוכר שהיא נעלבה והיא זוכרת שגם הוא פגוע. והם אחד והם אני.
תהייה בעקבות מה שנקרא "ילדי שילוב".. ילדים עם צרכים מיוחדים שמשולבים בקבוצה "רגילה":
יכול להיות ששילבו אותי טוב מדי? כלומר, כל כך "טוב" שהשונות שלי נדחקה ועכשיו היא מכווצ'צ'ת בפנים, והנה אני ממש [בערך] מצליחה לתפקד מבחוץ כמו כולם... אבל......
אני לא אני...
ואני לא בטוב...
זה קטע יפה בספר סידהרתא, שהוא מחליט להיות המורה של עצמו וללכת אחרי תורתו שלו, אחרי שגווינדה לובש את ה"מדים" של הנזירים
שבת שלום לבלוג שלי שהתגעגעתי אליו
יש לי מלא מחשבות אבל הן נשארו באסטרליה ולא הספקתי לחטוף מחברת
תגובות
הוסף רשומת תגובה