מחשבות של לפני פרישה

 אנשים שאמרו שהם רוצים לעזור לי ואני מאמינה שהם יכולים:

אמא, יפעת, לינוי, אלי, יערה,

אנשים שלא אמרו את זה אבל הם פשוט שם ואני יודעת שהם אוהבים אותי:

אורי, אבא, איתי, אן,

אנשים שאני אוהבת בעולם הזה, גם אם חלקם רחוקים ממני ואנחנו לא מדברים:

סני, איילת סולימני, אורי זינדל, חנן גולדשמידט, כינרת, גל שטיינמץ,

 

---

אני נקייה לגמרי כבר מיום שישי בערב, שזה יומיים שלמים. בסך הכל, בשמונת הימים האחרונים עישנתי רק פעמיים- ושתיהן היו עם חברים, מתוך בחירה, ברוח טובה. לא הצטערתי וכן נהניתי.

אני לא יודעת אם בכלל רציתי להגמל. כנראה שרציתי. לא יודעת. עכשיו זה הרגשה מאוד מוזרה. מאוד מאוד ריקה. כאילו אין סיבה לכלום... ביומיים האחרונים אני עייפה יותר מהרגיל שזה דבר שמשמח אותי- אחרי שעברתי שבוע בערך ללא שינה נורמלית... אתמול נמנמתי בין השעות 17:00 ל19:00 שזה מאוד לא רגיל בשבילי. לא ישנתי שנ"צ כבר מעל שנה. מאז שפונצ'ה נפטרה איבדתי את היכולת.

אני נקייה מוויד אבל לצערי עמוסה בקלונקס. זה זמני. זה בסדר. היום לא בלעתי קלונקס. אם אפחד לקראת שעת השינה אז אבלע.

היום ה16/11. אם אתנהג יפה ולא אהיה עמוסה במשני תודעה אקח שיעור נהיגה בימים הקרובים. אני לא יודעת מה יהיה על הגמילה הזו. אני לא יודעת אם אני רוצה להתנקות לחלוטין או רק לשנות את הרגלי הצריכה. בכל אופן- אסור לי לקנות עד פברואר.

פברואר זה בעצם היעד. עד פברואר אני אראה מה קורה איתי. אם אני רואה שמצבי אינו משתפר אז מותר לפרוש מהעבודה ואם יהיה ממש גרוע אז גם מהלימודים. אם אחליט לפרוש מהעבודה והלימודים אז אוכל לנטוש את כל מה ש"בניתי" [עאלק] ולהתחיל משהו חדש. בלי תוכניות, בלי ביטוח, ככה סתם, לקפוץ מצוק, לקנות פסנתר, משהו כזה.

 

הבלוג הזה נהיה מאוד בשבילי. אני תוהה אם להפוך אותו לפרטי או לא... בכל אופן, אלו המחשבות שמלוות אותי בימים שאני מתפללת למות כבר. אני תמיד חושבת על האנשים בחיי. את מי הייתי שמחה להספיק לראות לפני שאלך ואת מי לא. אני גם חושבת לעצמי לפעמים שזה די בושה למות ככה, ושאם אני כבר מחליטה על פרישה לפחות לעשות את כל הדברים ה"מטומטמים" שחלמתי לעשות.