לידה מחדש

 הנה שוב זה קורה. אני מרגישה שאני מרוויחה את החיים שלי מחדש. זה קרה פעם אחת בגיל 18 כשהתחלתי לעבוד עם הילדים ונחשפתי לראשונה לאנתרופוסופיה. הייתה שם הצלה. זו הייתה נקודה שיכולתי להתרסק ממנה, אבל כל היקום נרתם ותפס אותי בשערות [מזל שיש לי הרבה מהן]...

אתמול התרגשתי מזה. הרגשתי שאני בוחרת. סוף סוף בוחרת. הרגשתי שאני אני. סוף סוף אני. הרגשתי שאני רוצה את מה שאני עושה גם אם זה קשה לי. העשייה בתחום האנתרופוסופיה שוב מוכיחה את עצמה כריפוי גדול. כל כך התרגשתי אתמול שעבדתי בכל הכח [הפנימי, בעיקר, אך גם הפיזי].

 

בקורס דרמה עבדנו אתמול על סימפטיה, אנטיפתיה ואמפתיה. על מציאת מרכז.

במקהלה שרנו שיר שהמילים שלו לקוחות מהספר 'אורות הקודש'/הרב קוק-

"עלה למעלה עלה, כי כח עז לך. יש לך כנפי רוח, כנפי נשרים אבירים. אל תכחש בם פן יכחשו בך, דרוש אותם וימצאו מיד"...

הכל כמובן מתקשר אחד לשני. ההכחשה הזו שהייתי כל כך עמוק בתוכה, ההתכחשות לעצמי, לכנפי הרוח שלי. כנפי הרוח שלי! שלי! הן באמת ענקיות. איך יכולתי?

 

אני לא יודעת אם כנפי הרוח שלי יכולות להתכחש אלי, אבל לשכוח איך לעוף, להפוך לכבדות, עייפות, מעופשות... וזה לא שהן התכחשו, כי יש קריאה ותמיד הייתה קריאה... חלושה... עמומה... מכוסה בכל כך הרבה שמקשה לשמוע אותה... וגם כששמעתי... מה עושים? מה עושים עם הקריאה הזו? הרבצתי כי לא ידעתי, כמו שילד מושך בצמות של מישהי כשהוא בעצם רוצה לחבק אותה.

"נשיכות אוטיסטיות, נשיכות של אהבה"- ככה אלי קרא לזה...

 

כל הלידה הזו מלווה בחום, כאבי ראש ובחילות. כאבי שרירים, גידים ופרקים שחוויתי בפעם האחרונה לפני כארבעה חודשים, אבל מהצד השני, הנלחם, לא הכנוע. חזרתי לתוך הגוף שלי, זה מורגש ללא ספק. תכף יעבור הכאב, כך נדמה לי... עד לפני הגמילה גם אל הגוף ניסיתי להתכחש ולא רק אל הנפש והרוח. התבוננות כהה כזו על הדברים. רק לשכך את הכאב, רק לא להרגיש, לא להיות שם- וזה מה שעשה את הכאב כ"כ גדול.

ללא ספק זה קשה להיות בתוך הכאב הזה בלי להלחם בו. אבל יותר קשה להלחם בו, בי. הוא אני. הכאב הזה הוא אני. אני זה מה שלא רציתי להרגיש. אני הקטנה, אני הפגועה, אני המבולבלת שאין לה שמץ של מושג מה זה העולם ההזוי והמטורף הזה, שהכל בו פשוט מרגיש כמו ג'יבריש לפעמים. כשאני בתוך הכאב הזה בלי לרצות להלחם בו, כשהידיים שלי כנועות ועייפות כבר מרוב מלחמות, יש משהו מאוד שקט... נכון, עדיין כואב, אבל שקט... אני לא מחמירה את המצב. להפך. ככל שאני נחה בתוך הכאב הוא פתאום מרגיש כמו חבר, פתאום הוא פחות נורא, פתאום הוא מוכר, פתאום יש לי חמלה כלפיו, פתאום בא לי לחבק אותו ולהגיד לו- כאב יקר שלי.. תודה שאתה מזכיר לי אותי.. תודה שאתה שם...

 

רק כשאני נלחמת בכאב יש הרגשה שהוא עולה על גדותיו, שהוא יותר ממה שאני יכולה להכיל.. ואז גם הגוף כבר לא יודע איך לאהוב, איך לבקש, מה לבקש, והידיים רק רוצות לקרוע מישהו, משהו... וכשעולה בקשה פנימית, קריאה חלושה שבכלל מתביישת להשמיע קולה [כי היא כבר מכירה את המכה, את סתימת הפה הזו, את ההתכחשות].. "איך את מעזה לבקש?" הראש אומר... "מפונקת. משוגעת. מגיע לך למות. מה את בוכה בכלל." והקריאה עוד יותר משתבללת בין נוצות כנפי הרוח, נוצות שמרוחות בקקי והקריאה כבר רגילה לריח המסריח הזה. היא משפילה ראש ואני הולכת לדפוק ראש. לא רוצה לשמוע. כמובן שגם את ההכחשה, הכחשתי.

 

היום הייתה לי הזדמנות להפגש עם חברים [אין לי הרבה הזדמנויות כאלו]. ידעתי שתהיה שם "אווירה של הכחשה". ידעתי שירוצו שם הרבה סמים. רציתי להיות "חלק מהחבורה" כי הם באמת אנשים שאני מאוד מאוד אוהבת. התלבשתי ודחפתי מהר אוכל לפה תוך רבע שעה, ואז עצרתי. עצרתי ויצא לי בקול רם- "מה רציתי כל היום? מה רציתי?" עצרתי. ידעתי שהאוטובוס יוצא בעוד 5 דקות. אמרתי לעצמי שלא אכפת לי. שעכשיו אני עוצרת ושואלת מה רציתי כל היום, מה אני רוצה. מה ביקשתי כל היום... ואז ברגע השקט הזה כשעצרתי, קיבלתי פתאום תשובה נקייה, תשובה מהגוף שלי שאומר לי בדיוק בדיוק מה הוא רוצה, מה הוא צריך, מה יתמוך אותו.

פתאום נהיה לי יותר קל לשאול, ולא רק שנהיה יותר קל לשאול, גם הגיעה תשובה. חזרתי לפיג'מה. לקחתי את מיקי הקטן והאהוב שלי איתי והתכרבלנו יחד, ישבתי לכתוב. אמרתי לעצמי שה"חבורה" לא תברח, וגם אם כן, בסדר. אנשים משתנים. עדיין אוהב מרחוק. אולי עכשיו זה לא מתאים, אולי אחרי שארוויח את עצמי, אחרי שיעבור החום.

 

כל כך התגעגעתי, אלוהים. רק עכשיו אני מרגישה כמה התגעגעתי. יש בי פחד גדול פתאום לשכוח אותי שוב. יש בי פחד אבל גם אותו אני רוצה להרגיש עכשיו וגם לו אני רוצה להודות. הפחד הוא חבר. הכאב הוא חבר. ועכשיו אנחנו כאן מתחת לשמיכה, אני ומיקי הקטן והפחד והכאב, וכל כך נעים לנו ביחד, למרות שפלג הגוף התחתון שלי שוב מרגיש כאילו הוא לא מחובר אל העליון, כאילו הוא נמשך במן כוח מגנטי מפחיד אל הצד השני של כדור הארץ. כבד כאן ומקסימום אני אצא מהצד השני. מה יש. העיקר שאני איתי.