צעקה אילמת

בנאדם בוחר בנאדם בוחר בנאדם בוחר

ועם כל צעקה מכה את עצמי

בראש בידיים ברגליים

בנאדם בוחר

 

שאלוהים יברך את הימים הטובים שהיו לי עם הגאנג'ה וגם את הרעים

אני מברכת

על הימים האלו

גם על אלו שכבר היה בא לי להקיא

והקאתי

 

ואכלת ושבעת וברכת

והותרת- החלק הכי קשה

ושבעתי הו כבר מזמן שבעתי

ככ שבעתי שזה עלה לי לראש

 

והותרתי, למקרה חירום

את הבאנג מברלין אני הולכת לקבור

אולי אני אקבור אותו בקאנטה של גיל 16

את הבאנג משוודיה אפרק ואחביא איפשהו, רחוק מעצמי

 

 

---

 

 

בזמן שיצאנו ואני הזזתי בקושי את הגוף ואתה כעסת, חשבתי לעצמי, מה אם היית אומר לי 'זה או אני או הבאנג'?

ברור שאתה. ודמיינתי את זה ואז אמרתי לעצמי- אם הייתי מבטיחה דבר כזה ואז הייתי מועדת מתישהו?

הייתי עושה ראש? לא הייתי רוצה לשקר. עדיין קשה לי לעמוד מול ההרגל. מול ההרגל להרס עצמי.

ולמה בכלל דמיינתי את כל הסיטואציה הזו? אולי כי רציתי להבטיח, לפחות במחשבה.... אולי כי רציתי כבר להפסיק להגעיל אותך.

 

אני מתנצלת על הכל.

בחיי שהתכוונתי לזה, לפעמים אני מרגישה ככ טיפשה לידך. מרגישה שהמח לא עובד.

במיוחד בשבוע האחרון שהיה לי מאוד קשה וכל זבוב הוציא ממני דמעה.

כל מגע הרגיש כמו דקירה. ובחיי שהשתדלתי להיות נסבלת אבל לא............

אני פשוט בלתי נסבלת. גם לא לי.

 

שתדע שזה לא בשביל תשומת לב. [אם כי תשומת לב זה לא דבר רע]. אם אני עושה משהו מטומטם זה כנראה בגלל שאני עדיין

אינני אני שם. אינני נוכחת. אני חבויה איפשהו בתוך בלאגן מחשבות שקריות ששיננתי לעצמי והרגלים והתמכרויות.

אני מתנצלת. אינך צריך להיות זה שנושא את העול. אתה גם לא מוסד הגמילה שלי.

אתמודד עם זה בעצמי.

תשחרר מזה. תשחרר גם ממני אם אני לא נעימה לך. 

 

אני אוהבת אותך בכל ליבי. בחיי באמת ובתמים שפאק רובניימי בשנה הקרובה אם תספר לי מה על ליבך.

מה החלומות שלך. לאן היית רוצה שאבוא איתך. ואם.

דיברת איתי לא מזמן על איזה טיול באירופה, אמרת נשכור ואן, וככ התרגשתי... גם אם זה סתם חלום רחוק.....

התרגשתי......

דיברת גם על המקום הזה... אוף באמריקה, שכחתי את השם. [אורגון?] כששיחקנו בגוגל...

אתה חושב שאכפת לי לאן נסע? רק להיות ביחד......

אוף.....

זה העציב אותי לשמוע שאמרת "את לא תבואי איתי את תעופי לרובניימי" כי זה לא נכון....

 

 

ואני יודעת שזה דברים שאני צריכה להגיד לך, ולא לכתוב בבלוג. אבל איכשהו אני מפחדת. אני מפחדת שנמאסתי עליך

כי על עצמי כבר נמאסתי.

אני מפחדת ליצור קשר.

הלוואי שתקרא את זה ותיצור קשר בזמנך. לא משנה לי מה תהיה תגובתך אקבל הכל.

אני מעריכה אותך מאוד ומודה לך. על כל שניה ושניה ביחד. גם על זו שהסתובבת והלכת, והותרת אותי שם עומדת

חושבת אם לרוץ אחריך או לא לרוץ

או אולי פשוט סתם לרוץ ולרוץ ולרוץ ולא לחזור

 

 

---

 

 

אני רוצה להקטין את הפונט אבל זה לא יעזור. זה לא יקטין אותי. זה לא יעזור לי להעלם כמו שהייתי רוצה עכשיו.

הסתכלתי במראה קודם. הסתכלתי לעצמי עמוק בעיניים וכעסתי מאוד.

ככה. עונש. הפונט נשאר בגודל הזה. 

תפסיקי. תקחי כבר אחריות.

 

וזהו. אולי הפוסט הזה נשמע מפגר, מגוחך, מטומטם לחלוטין. זה הכי כנה שלי ומה שיהיה עם זה יהיה.

אני לא מאחלת לעצמי איחולי בהצלחה

לא צריכה תמיכה

מצידי אני אמות

אין לי כח

 

אולי זה טוב שאני מותשת כי כשיש בי כוחות אני משתמשת בהם לעשות דברים דפוקים

ועכשיו אני סתם מוטלת כאן ויכולה להתבונן בגופה של עצמי ולדעת שזה השקט שאחרי הסערה

 

אני הולכת לעשות פיפי ולארוז את הבאנג לקבורה. זה חייב להיעשות גם אם קר לי ולא בא לי. וזה יעשה כי בנאדם בוחר.

 

לילה טוב.