חלום שחלמתי בלילה
בלילה של יום שישי האחרון, חלמתי חלום. בחלום עמדתי ברחוב ליד הבית, והסתכלתי על השמים. בשמים היו פסים כאלו בדיוק כמו שראיתי לילה לפני [לא בחלום (או שכן?)] אבל יותר עוצמתיים, ואז הקול דיבר, ומה שהוא אמר היה כזה:
כל מה שראית בלילה לפני בשמים- לא היה הזיה אלא מציאות, וזו רק הכנה למה שהולך לבוא.
הקול שדיבר אלי בחלום הזה זה אותו הקול שדיבר אלי בחלום שחלמתי לפני כשנה או שנתיים, כשחלמתי שסוף העולם מגיע, מן שחזור של המבול... הכל היה מים וצונמי ענק וטבעתי במהירות והסתכלתי למעלה כדי לראות את השמש מבעד למים ואז הקול הזה דיבר.
הקול הזה לא מופיע הרבה בחלומות שלי. יתכן והוא הופיע גם בחלום על שמש והאייל [כשאני הייתי על גבו באמצע יער, ירד גשם חזק מאוד וגם הייתה שריפה בצורה של עיגול מושלם סביבינו]. הוא מופיע רק בחלומות מאוד ספציפיים. בדרך כלל הם משאירים רושם רב ויש בהם גם תופעות טבע עוצמתיות מאוד.
ניסיתי אתמול לתאר לחבר איך נשמע הקול הזה, או לפחות לדמיין אותו שוב בראשי. מה שאני יכולה לומר על הקול הזה הוא שזה קול מאוד נקי [לא צרוד, נעים, רך], מאוד חזק [לא צורח או צועק אלא פשוט נשמע היטב, אי אפשר לפספס, חודר לכל דבר]. הוא תמיד מגיע מלמעלה. הוא לא מדבר על רגשות. הוא יודע את העתיד. מתאר את הדברים בצורה אובייקטיבית- כמו מקריין את העולם. הוא לא כועס אבל עלול להפחיד.
הכתיבה על הקול הזה כמובן זורקת אותי אל אלוהים, ואני נזכרת ביום חמישי בלילה, שזו הפעם הראשונה שהרגשתי כמו אדם וחווה כשהם גילו שהם ערומים. בדיוק ככה הרגשתי. עמדתי שם ביער לקראת זריחה, בדיוק בשעה שבין לילה לבוקר, שעה כזו של סגול- זהב. במשך לפחות שלוש שעות זה לא עזב אותי. כל פעם שהרמתי עיניים לשמיים הרגשתי כאילו אני מסתכלת בתוך עיניים של מישהו, מהרגעים האלו שמסתכלים למישהו בעיניים וחשים מבוכה, ורוצים להוריד את המבט... אבל לא מבוכה של "עשיתי משהו רע" אלא מבוכה של "איזה קטן אני", מבוכה כזו של הקטנות שלי מול העוצמה הזו... כל פעם כשהסתכלתי על השמיים הרגשתי שעולה לי סומק בלחיים וכמו איזו אהבה ראשונה... לא יודעת... להסתכל... לא להסתכל?...
שכבתי על הסלעים ויכולתי להרגיש איך החוליות בעמוד השדרה שלי מתמזגות עם הסלע, יכולתי להרגיש שיש בינהם חומרים משותפים... [ממש כהרגשה... לגמרי לא בראש... הרגשתי שזה חלקים של אותו פאזל..מתמזגים...]
זהו... הכתיבה כאן נזנחת יותר ויותר.... נראה לי שזה גם קשור לזה שהעולם נהיה משוגע יותר ויותר... אז קשה לי לעקוב ולתעד ובכלל לתמלל... לא הפסקתי ליצור... אני יוצרת בעיקר על דפים ודווקא מרגישה שזה טוב.
יש כרטיסים להודו ואני מאוד מקווה שזה לא יהיה טיול אינטנסיבי מדי ומלא בשריטות לראש... מקווה לטיול שקט עם הזדמנות לקרוא ולצייר, לפגוש את הטבע והאלוהים והאנשים.... ואותי ואותי אותי אני הכי חמודה...
יש בי שמחה גדולה ושלווה ופחד עמוק וגעגוע תהומי וקימוט במצח ודאגה...
יש בי עצב ובילבול ורצון לברוח, להתבודד
יש בי התרגשות ופרפרים בבטן לקראת סיום התואר.. בשנה הבאה נשארו לי כמה קורסים בודדים, אבל אני מרגישה שזה כבר יהיה התחלה של משהו חדש... אני בוחנת את הרעיון של אולי לעשות קצת הפסקה מעבודה עם ילדים... [ואנשים בכלל..]
הכי חשוב לי בשנה הבאה [ואני כותבת את זה כי יש לזה כוח כשכותבים.. וגם בטח אני אקרא את זה מתישהו] [וזה לא לפי סדר עדיפויות]-
ליצור! [כל הציורים שרציתי לצייר השנה....], לנשום, לנגן, לשמוח, לצלם, לקרוא ספרים, לעבוד בעבודה שנעימה לי [כי לא עבדתי בשנה האחרונה ואני רוצה להרוויח קצת כסף]. אני רוצה להקדיש לסבות-סבתות יותר זמן וגם לשקם את המח שלי....
זהו בגדול...... פעם היו לי המון תוכניות... תוכניות גדולות וברורות..... היום זה יותר בכיוון של.. להיות בנאדם... בנאדם חופשי.
בטח עוד אעדכן קצת לפני הודו, אני מקווה. יש לי כמה יצירות שהייתי רוצה לשים כאן אבל זה לא פשוט לי לגשת אל הבלוג...
משום מה מרגיש פחות בית מפעם.....
להתראות לבינתיים
אהבה למי שעוד טורח להכנס לכאן 3>
תגובות
הוסף רשומת תגובה