מחשבות מהימים האחרונים+ צילומי שלג

כשיש לנו יותר דברים לעשות משהזמן יכול להכיל, אנחנו פולשים למרחב של האין זמן, של הלא- זמן. מרחב זה הוא אינסופי.

כך יוצא מצב שאין לנו זמן אבל יש לנו אין סוף של אין זמן, שאנחנו פועלים בתוכו. תהייה- כשיש לנו מעט דברים לעשות-

כלומר, מעט יחסית לדברים שהזמן יכול להכיל, הם לא תמיד מתבצעים ולעיתים קרובות נדחים. מצד שני, כשיש לנו יותר מדי דברים לעשות,

"באופן פלא" אנחנו מספיקים הכל. האם "אופן הפלא" הזה הוא בעצם אותה פלישה למרחב חסר זמן?

והאם יש דרך נוספת לפלוש לאותו מרחב ללא צבירה של משימות שהזמן נמנע מלהכיל?

עליתי כל כך גבוה שנעקרו לי השורשים. מכאן אפשר או להתעופף למעלה או להתרסק למטה. שורשי היו הדבר שחיבר אותי לכאן. הכי מוכרים, הכי מנחמים. רק להם הרגשתי אחריות, סיבה. ובכל זאת- ייחלתי לעקירתם. לא חשבתי. לא נזהרתי במילותיי. לא ידעתי שככה זה יהיה. לא הייתי מוכנה. אני מתפללת אליהם. לא הספקתי להפרד.

למה אנחנו נהנים ממין?

השם ידע שיום אחד נבין שלא כדאי לנו להתרבות ומוטב כי נכחד. כדי להבטיח את קיום הגזע האנושי [כמו שהוא מבטיח את המשך קיומם של אורגניזמים חיים אחרים, למשל בשביל הפרח הוא ברא את הדבורה] הוא ברא דגדגן. התאווה לסקס תשמור על קיום הגזע האנושי. [למה הוא רצה להבטיח שנשאר זה כבר סיפור אחר. רמז: כדי שיהיה מי שיאכל את החרא, כמו איזה קומפוסט חי, חזיר ענק].

תמונות חורפיות: